אופייה הייחודי של ההתבגרות הישראלית

ד"ר לירון און, פסיכולוג חינוכי, האקדמית־גורדון חיפה

פורסם במוסף עיתון " הארץ" , 22 במצאי 2015

"בקריאת המאמר המעמיק ומאיר העיניים של רייצ'ל קאסק ("לגדל בני נוער, לגדל בני אדם", מוסף "הארץ" 3.4). לטעמי, הוא מוכיח שוב כי "החדשות הקטנות" של חיי היום־יום שלנו הן לרוב "החדשות הגדולות" של חיינו. בתבונה ובמבט אמיץ על הורות והתבגרות פורשת בפנינו קאסק את ההתמודדות המורכבת והסיזיפית שהיא מנת חלקם של הורים למתבגרים. מעודד לקרוא על בנותיה ולמצוא את המכנה המשותף למתבגרים באשר הם. אולם לצד המשותף יש לציין גם את אופייה הייחודי של ההתבגרות הישראלית.

גיל ההתבגרות מעוצב במידה רבה מאוד על פי התפיסות הדומיננטיות השולטות בתרבות ביחס לכמה מאפיינים קוטביים של הגיל הזה, כגון תלות לעומת גיבוש זהות עצמאית, קונפורמיות לעומת קריאת תיגר, שמרנות מינית לעומת פתיחות ועוד. מחקרים שבוצעו על ידי חוקרים בארץ מצאו, כי נוער ישראלי נע במידה רבה של אינטנסיביות בין הקצוות השונים של גיל ההתבגרות כשהוא מבטא לרוב התנהגויות הסותרות זו את זו. די אם נציין כי ההתבגרות הישראלית, שלא כמו זו האמריקאית, לא מאופיינת בריחוק היחסי ובהרשאה למתירנות של חיי הקולג' האמריקאי. באותו גיל ממש חלק ניכר מהמתבגרים הישראלים משקיעים את זמנם ואת מרצם בהכנה לצבא ובשירות בו.

הצבא מיטיב לרתום את חיפוש הריגושים והצורך בגיבוש זהות מוגדרת של המתבגרים הישראלים לצרכים הלאומיים והקונפורמיים שהוא מבקש להשתית. גם אלו שאינם מתגייסים, כמו בני אוכלוסיות חרדיות או בני החברה הערבית בישראל, נתונים לרוב בסד הקונפורמיות של תרבותם ומשקיעים את מרצם בלמידה אינטנסיבית ובגיבוש התא המשפחתי. סיטואציה זו קוטעת באיבה את גיל ההתבגרות. בשנים המשמעותיות ביותר בשלבי גיבוש הזהות האישית בני נוער בישראל מבשילים במהרה, והופכים למפקדים, לוחמים, או לבני זוג ולהורים. כתוצאה מכך גם הפרספקטיבה על הקשר עם ההורים משתנה מאוד.

עוד קודם לכן הנוער הישראלי נזקק ברובו להוריו והם הגורם הראשון שיפנה אליו בשעת מצוקה. בגילאי הצבא תורמים להעמקת הקשר גם רגשות הגאווה, החרדה ואולי אף האשמה המלווים את ההורות בישראל משחר ילדותה. הורים ישראלים מהווים גורם תמיכה משמעותי, לרוב אף בעידוד הצבא, לילדיהם המתבגרים - החיילים. במידה רבה הגיוס או חוויית ההורות הצעירה - אצל אוכלוסיות אחרות בישראל - יוצרים שלב של רגרסיה התפתחותית המתבטאת בתלות אינטנסיבית כלכלית ונפשית בהורים. תלות זו נמשכת גם שנים ארוכות לאחר השירות הצבאי והטיול המסורתי לדרום אמריקה ומעוגנת במציאות הכלכלית והתרבותית בישראל. בהקשר זה מעניין לציין כי רק בתרבות הישראלית יכול מתבגר בן 20 לבקש לשמוע שירי געגועים לאמו או לאביו בתוכנית רדיו המיועדת לצורך כך.

לסיכום, נוכל להירתם כהורים וכבני אדם, אם נאמץ את אותה התבוננות נוקבת על עצמנו, שמאפשרת לעצמה קאסק בעקבות תהליך ההתבגרות של בנותיה. אולם, לטוב ולרע, נותר לקנא במידת מה בחירות שהתרבות האמריקאית מתירה לבן הנוער לגבש את זהותו ולהורה "ליהנות" מההתלבטויות הנורמטיביות למדי שליוו הורי מתבגרים זה עשרות שנים. לבני הנוער הישראלים ובעקבות כך גם להוריהם זוהי פריבילגיה השמורה לשנים מעטות בלבד - הבלבול והמרדנות של הנער לצד חרדת הפרידה וחוויית הניכור ההורי מדודים בכפית: כולנו מתבגרים צעירים מאוד, ויכולים רק לשאוף, בלי לקחת לריאות..."

ד"ר לירון און, פסיכולוג חינוכי, האקדמית־גורדון חיפה