דו-לשוניות עברית-רוסית בתקשורת בין-דורית: החלפת הקודים כמפתח למציאות חברתית מורכבת

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת 

קופליוביץ, ש' (2014). דו-לשוניות עברית-רוסית בתקשורת בין-דורית: החלפת הקודים כמפתח למציאות חברתית מורכבת. בתוך ס' דוניצה-שמידט וע' ענבר-לוריא (עורכות), סוגיות בהוראת שפות בישראל: חלק א' (עמ' 223-201). תל-אביב: מכון מופ"ת.

שיח דו-לשוני הוא נושא מרתק למחקר הן מבחינה בלשנית והן מבחינה חברתית-תרבותית. בשלושים השנה האחרונות נצפתה התעניינות עצומה בתחום הדו-לשוניות בעקבות ההגירה ההמונית ותהליכי הגלובליזציה ברחבי העולם. בתחום הבלשנות זכתה לתשומת לב מיוחדת של החוקרים התופעה של החלפת הקודים (code-switching) כתכונה ייחודית המאפיינת שיח של דוברים דו-לשוניים. היימס (Hymes, 1977) מגדיר את המונח 'החלפת קודים' כשימוש חלופי בשתי שפות, בשתי גרסאות של אותה השפה או אפילו בשני סגנונות דיבור.

תהליכי החברות של ילדים דו-לשוניים כוללים התנגשות בין ערכי המשפחה לבין הנורמות של בני קבוצת הגיל. לצורך הניתוח של הקונפליקט הזה מגייס המאמר את המודל של קהילת הפרקטיקה (community of practice) שבנה וונגר (Wenger, 1998). הולמס ומיירהוף (Holmes & Meyerhoff, 1999) התאימו את המודל הזה לחקר השימוש בשפה בחברה.

קהילת פרקטיקה היא קבוצת אנשים החוברים יחד על בסיס פעילות משותפת ונורמות חברתיות משותפות. המודל של קהילת הפרקטיקה עוסק בפעילויות שמשקפות אל השייכות של היחיד לקבוצה ואת מידת השייכות הזאת. התאוריה מגדירה שלושה היבטים המאפיינים את קהילת הפרקטיקה: מעורבות הדדית, עיסוק משותף או מטרות משותפות ורפרטואר לשוני משותף. קהילה מוגדרת 'קהילת פרקטיקה' אם נמצאים בה שלושת ההיבטים הללו בו בזמן.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון משפחות דו-לשוניות של מהגרים שהגיעו לישראל מברית המועצות ולהתמקד בשאלה אם דור ההורים ודור הילדים מהווים קהילת פרקטיקה אחת או שתי קהילות פרקטיקה נפרדות. שאלה זו חיונית להבנת התהליכים המורכבים של העברת הערכים והמורשת הלשונית מדור לדור במשפחות המהגרים.

המחקר הנוכחי מתמקד בקהילה נבחרת של דוברי רוסית בישראל הכוללת 27 משפחות (כ-150 אנשים, בהם 72 בני 23-4 - ילדים, נערים מתבגרים ומבוגרים צעירים). גרעין הקהילה נבנה בברית המועצות במהלך המאבק למען העלייה לישראל. רוב חברי הקהילה מגדירים את עצמם דתיים או מסורתיים במידה זו או אחרת מתוך בחירה חופשית ולא בגלל המסורת שקיבלו מדורות קודמים.

במשך שבע שנים נבחנה הקהילה בחינה אתנוגרפית אינטנסיבית במגוון מסגרות ומקומות, למשל באספות משפחה, בפעילויות קהילתיות, במגרשי משחקים ובבית הכנסת המשפחתי. במהלך התצפיות נרשמו רישומים מפורטים. כמו כן רואיינו חברי הקהילה בראיונות עומק אישיים והוקלטו באמצעות רשמקול. מקור נוסף לנתוני מחקר התגלה בשיחות ספונטניות עם בני הקהילה, שלפעמים יזמה אותן החוקרת ולפעמים יזמו המשתתפים.

בדומה למשפחות רבות אחרות בארצות המערב, רוב ההורים שהשתתפו במחקר זה עובדים במשרה מלאה, והילדים מבלים את היום בבתי ספר, בגני ילדים או במועדוניות אחר הצהריים. מכאן שההורים והילדים נמצאים בסביבות תרבותיות נבדלות במהלך השבוע. אף שהמשפחות עוסקות בפעילות קבועה השומרת על גיבוש הקהילה (למשל טיולים או אירועים חגיגיים), אפשר לראות כי בקרב המבוגרים הפעילות המשותפת מתנהלת ברוסית, ובה בעת הפעילויות שהילדים נוטים להשתתף בהן ללא המבוגרים מתנהלות בעברית.

למשל בזמן סעודות שבת או חג, אפשר לראות לעיתים קרובות שבתוך זמן קצר לאחר הגשת המנה העיקרית הילדים עוזבים את מקומם ליד השולחן ויוצרים קבוצות משלהם יחד עם ילדים בני גילם, ושם הם מתקשרים ומשחקים בעברית. השפה הרוסית שולטת ליד השולחן, ואילו העברית - בחדרי המשחקים, על הספות, במגרשי המשחקים, על הספסלים בחוץ - במקומות שהילדים בוחרים בהם לצורך משחקים ותקשורת עם בני גילם.

ככל הנראה, מגמה דומה נצפית גם במשפחות ובקהילות חד-לשוניות. גם שם מעדיפים הילדים את בני גילם על פני הוריהם בתור השותפים לתקשורת, אך בקהילה הדו-לשונית ההפרדה "הרוסית של המבוגרים" מול "העברית של הילדים" צובעת את ההבחנות החברתיות בין הדורות בצבעים החיים והניגודיים ביותר. הפרדה זו משתקפת בבירור גם במודל הנפוץ ביותר של התקשורת בין ההורים לילדים: המבוגרים מדברים ברוסית והילדים עונים להם בעברית.

אף על פי שבקהילת המהגרים הזאת הן הילדים והן ההורים מדברים שתי שפות (רוסית ועברית), שני הדורות נבדלים ברמת השליטה בשפות האלה ובהעדפותיהם הלשוניות. המבוגרים התחילו לדבר עברית כשפה שנייה בגיל מבוגר למדי, והרוסית היא השפה השלטת בתקשורת שלהם בתוך הקהילה, גם אם מחוץ לקהילה הם מתפקדים בעברית. לעומת זאת בקרב הילדים הגדלים בסביבה הדו-לשונית, העברית היא השפה השלטת. היא שפת החינוך שלהם והשפה המקובלת של בני גילם.

הראיונות הרבים והשיחות הספונטניות עם ההורים ועם הילדים ממגוון שכבות הגיל מעידים לא רק על ההבדל הבין-דורי בבחירת השפה, אלא גם על תפיסות ערכיות ותרבותיות המדגישות את הפערים בין הדורות. כך למשל נמצא פער בין כל הקשור לדרישות שמציב בית הספר לבין הנורמות החינוכיות במשפחה. עקב זאת ההורים מבטאים אי-שביעות רצון מרמת הלימודים במערכת החינוך הישראלית.

הילדים המתבגרים מרגישים את הפער בין הסטנדרטים התרבותיים לבין הגישות להשכלה. הילדים מעריכים את הסטנדרטים החינוכיים של הוריהם, אך אינם מפנימים אותם כמובן מאליו. לעיתים קרובות הילדים המתבגרים אף רואים בהבדלים התרבותיים שבין הדורות תופעה שלילית: הם גוערים בהורים שאינם מפנים תשומת לב מספקת לצורכיהם הרגשיים ומתמרמרים על הלחץ שמפעילים עליהם להצליח בלימודים.

נוכח ההבדלים והפערים בתפיסת המטרות של החינוך, הילדים מוכרחים לפתח מערכת של נורמות וערכים משותפים שיש להם זיקה לערכי ההורים השונים משלהם. קבוצות הילדים עושות עבודה מורכבת של מיון, סינון ומיזוג הנורמות הבאות מן המשפחה ומן החברה החיצונית. תהליך החברות אצל ילדי המהגרים כולל דיאלוג פנימי מתמיד.

בתצפיות האתנוגרפיות, בשיחות הספונטניות ובראיונות העומק במחקר הנוכחי אפשר למצוא שפע של הבדלים בבחירת שפה, בדפוסי התנהגות ובנורמות תרבותיות. אפשר להסיק מכך שבחיי היום-יום אין ההורים והילדים מהווים קהילת פרקטיקה אחת, אלא שתי קהילות פרקטיקה נפרדות.

תופעת החלוקה של השפות - הרוסית של המבוגרים מול העברית של הילדים - הוצגה כמודל נפוץ של תקשורת בין הדורות בקהילת המהגרים הנתונה. בחינה מעמיקה יותר של המידע הקשור להחלפת הקודים מגלה שההחלפה מהווה קיצור דרך למציאות חברתית מורכבת יותר. כהמשך הגיוני של המודל שלעיל, ילדים מחליפים קודים מעברית לרוסית על בסיס ציטוטים מתוך דברי המבוגרים. דיבורם של המבוגרים מגלה תבנית הפוכה המזכירה השתקפות במראה. כלומר, פעמים רבות המבוגרים מחקים את דיבור ילדיהם בעברית בזמן שהם עצמם מדברים ברוסית.

החוקרת מציגה קטעים אתנוגרפיים שבהם האדם המדבר חוזר בקול על המילים של שותפו לשיחה באותה שפה שבה הן נאמרו מלכתחילה. תופעת החלפת הקודים בדוגמאות אלו מהווה אסטרטגיית דיון יעילה וחסכונית. כמו כן מתגלה החשיבות החברתית והרגשית של כל שפה המעורבת בשיח: תבנית החלוקה לשפות במשפחת המהגרים, כלומר הרוסית של המבוגרים מול העברית של הילדים, משתקפת לא רק בבחירת השפה של כל דובר, אלא גם בהחלפת הקוד לשם ציטוט. התבנית השכיחה הזאת מחזקת את הרושם שהילדים וההורים בקהילת המהגרים מתפקדים כשתי קהילות פרקטיקה נפרדות.

במאמר מתוארת אם כן מציאות חברתית-פסיכולוגית מורכבת, שבה הילדים שנולדו למשפחות עולים מרגישים צורך לחפש איזון בין הערכים המשפחתיים לבין הערכים המקובלים בקרב בני גילם בחברה הקולטת. מודלים של החלפת קודים - למשל השימוש האירוני במילים הרוסיות ‘kulturniy' ו'inteligentniy' (שפירושן נאור, מתורבת, משכיל), הנצפה בשיחות בעברית בקרב המתבגרים - הם מהסממנים הלשוניים המעידים שהילדים מכירים בקונפליקט בין הדרישות שבתוך קהילת העולים לבין אלו שבחברה הקולטת.

החלפת הקודים בדיבורם של הנערים השייכים לדור השני שבמשפחות המהגרים מדגישה את זרותן של השקפות תרבותיות מסוימות הנתפסות כשייכות לדור ההורים. התבנית הזאת היא סימן נוסף למציאות מורכבת: אמנם הילדים עוברים לשפה של המבוגרים, אבל המעבר הזה מסמל ריחוק ולא קרבה.

למרות השפעת הגורמים הלשוניים והחברתיים המפרידים בין הורים עולים לילדיהם יש גם גורמים התורמים לקירוב ביניהם בתחומים מסוימים: קניית אוכל, בגדים, ספרים וצעצועים, ניקיונות וסידורים, ביקור אצל רופא, יצירת קשר עם המורים בבית הספר וכל פעילות אחרת שדורשת בדרך כלל תקשורת בין-דורית.

משק בית הוא תחום שבו בדרך הטבע ההורים והילדים מעורבים בפעילות משותפת שיש לה מטרות משותפות. שיטות התקשורת הייחודיות לכל דור נוטות להתאחד בפעילות זו, וכך נוצר רפרטואר לשוני משותף. רפרטואר זה משתנה ממשפחה למשפחה ומשקף אוסף ייחודי של הרגלים האופייניים לכל משפחה. המודל של החלפת קודים הוא אחד הביטויים הלשוניים הבולטים ביותר של תחום זה. הילדים כוללים באמירותיהם בעברית שמות עצם ברוסית (מאכלים, כלים ובגדים).

התצפיות האתנוגרפיות והראיונות מכילים דוגמאות רבות הממחישות מודל זה. המודל בא לידי ביטוי במצבים אלה: כשההורים והילדים מתקשרים ביניהם בעברית, כשההורים מדברים ברוסית והילדים עונים להם בעברית ואפילו כשהילדים מדברים ביניהם בעברית. המודל הזה הוא הנפוץ ביותר בזמן ארוחות משפחתיות. שימוש תדיר בסיומות הקטנה רוסיות הנצמדות לשמות עצם מעצים את התחושה שהחפצים האלה הם חלק ממשק הבית הרוסי.

החוקרת מציגה דוגמאות לדיבור של ילדים בעברית ומדגישה שלמילים הרוסיות שנכללו באמירות יש בעברית מילים נרדפות הידועות היטב לדוברים, וזה בניגוד לשמות של סוגי מזון אקזוטיים או חפצים שכמעט לא משתמשים בהם מחוץ לתחומי הקבוצה האתנית. בדרך כלל ההורים והילדים מודעים למודל הנפוץ הזה בדיבור של הילדים, והם סוברים שלא יהיה נוח וטבעי לקרוא לחפצים הביתיים הללו בשמותיהם בעברית.

למעשה מודל זה של החלפת קודים מדיבור בעברית לדיבור ברוסית, הנפוץ בקרב הילדים, הוא בגדר תמונת ראי של מודל דומה לו הנשמע בדיבור ברוסית בקרב המבוגרים. הוא כולל שמות עצם רבים בעברית השייכים להווי בית הספר של הילדים. פעמים רבות נוקטים מודל זה אפילו הורים שהחליטו במפורש שבבית מדברים רק רוסית.

כל הילדים וההורים המשתתפים במחקר הנוכחי הצהירו שהקשרים המשפחתיים חשובים להם במיוחד, ולכן הם טעונים מאוד מבחינה רגשית: מהולים בהם אהבה וכעס, הערצה וקנאה, עצבנות ואמפתיה. בחירת השפה והחלפת הקודים הן אמצעי חיוני להשגת מטרות רגשיות בתקשורת הבין-דורית.

כמעט כל המשתתפים העידו על הגישה, ששורשיה נעוצים כנראה בחלוקה בין ה'רוסית של המבוגרים' לבין ה'עברית של הילדים': "אם אתה רוצה לשמח או לשכנע - עבור לשפת שותפך לשיחה, ואם ברצונך להרגיז - דבר בשפתך".

במהלך המחקר האתנוגרפי לא נצפו מקרים רבים של מעבר לשפת ההורים בסביבה חיצונית בנוכחות דוברי עברית, אך התופעה הזו מתוארת בדיווחים רבים של ההורים ושל הילדים עצמם. המניע להחלפת קודים מסוג זה הוא הניסיון של הילדים להרחיב את תחום הביטחון המשפחתי לעולם הסובב אותם, להסתיר את עולמם הפנימי או לחפש הגנה רגשית אצל ההורים.

הנטייה הכללית של הילדים להעדיף את השפה העברית בשיח המשפחתי יוצרת קונפליקט חריף עם נאמנותם של ההורים לרעיון של שמירת הרוסית במשפחה כאמצעי להנחלת ערכים תרבותיים מקוריים. אמנם איחוד קהילות הפרקטיקה מתרחש בתחום משק הבית ובמצבים טעונים רגשית, אבל ההורים שואפים להגדיל את המרחב המשותף להם ולילדים ולכלול בו תחומי תרבות נעלים יותר (כגון קריאה ודיון בספרות רוסית מקורית). תהליך זה דורש מאמצים מיוחדים מצד המבוגרים, ופעמים רבות מאמצים אלה נחסמים בדחייה שקטה, בחוסר רצון לשתף פעולה או אפילו בהתנגדות גלויה מצד ילדיהם (Kopeliovich, 2009).

הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם קשיים בתקשורת הבין-דורית היא ההומור והאירוניה. ברוב המקרים מחקה הומור דו-לשוני את המודלים של החלפת הקודים הקיימים באופן טבעי בשיח המשפחתי הדו-לשוני, אך התכונות הקשורות לפער בין הדורות מודגשות ומובלטות. ההומור הדו-לשוני עוזר למתן קונפליקטים ולהתגבר על פערים חברתיים-לשוניים הנוצרים בין הדורות בתוך המשפחה, תוך כדי הדגשת האהבה והאמפתיה בתקשורת המשפחתית.

הממצאים מתארים מצב סוציולינגוויסטי מורכב בחיי הקהילה הנחקרת. מצד אחד, ההורים והילדים חיים בתוך קהילות פרקטיקה נפרדות בעלות רפרטוארים לשוניים נבדלים, שמקורים בניסיון החברתי של ההורים ושל הילדים מחוץ לתחומי הקהילה. מצד אחר, ההתמודדות עם הסוגיות היום-יומיות במשק הבית ועם קשרי משפחה טעוני מבחינה רגשית מקרבת ביניהם ומובילה לאיחוד המטרות ליצירת קהילת פרקטיקה משותפת בכל משפחה ומשפחה בתחומים מסוימים. במילים אחרות, קהילות הפרקטיקה יכולות להתמזג ולהיפרד באופן דינמי.

למחקר הנוכחי יש גם השלכות מעשיות ומסר להורים מהגרים שרוצים לשמור על המורשת הלשונית המקורית ולהעבירה לילדיהם. התהליך הזה המורכב ואינו ישיר. מצד אחד, הילדים חווים את המציאות ופועלים בתוך קהילת הפרקטיקה של בני גילם ובה בעת מסמנים בכל מיני דרכים את הבידול בינם לבין קהילת הפרקטיקה של ההורים. ההפרדה הזאת היא מכשול אמיתי להעברת השפה המשפחתית לילדים, אפילו בקרב משפחות המהגרים המשתמשות בשפת האם בחיי היום-יום.

מצד אחר, בחיי המשפחה יש תחומים המזמינים קרבה רגשית ושיתוף פעולה. בתחומים אלה מתמזגות קהילות הפרקטיקה ויוצרות מרחב משותף בין-דורי. אם ההורים משתמשים בנטייה החברתית הזאת בחוכמה, בזהירות וביצירתיות, המרחב המשותף הבין-דורי מתרחב ומפתח ערוצים להעברת השפה המשפחתית וערכים תרבותיים מקוריים.

מקורות המידע שצוטטו בסיכום

Holmes, J., & Meyerhoff, M. (1999). The community of practice: Theories and methodologies in language and gender research. Language in Society, 28(2), 173-183.

Hymes, D. (1977). Foundation in sociolinguistics: An ethnographic approach. London: Tavistock.

Kopeliovich, S. (2009). Reversing language shift in the immigrant family: A case-study of a Russian-speaking community in Israel. VDM-Verlag Dr. Muller.

Wenger, E. (1998). Communities of practice. Cambridge & New York: Cambridge University Press.