מקור וקרדיט: עיתון "הארץ"
כמספר השנים שילדים משחקים וכמגוון המשחקים שהם משתעשעים בהם, כך מספר התיאוריות שנטוו סביב הפעילות האנושית המרתקת והמורכבת הזאת. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הבחין שנכדו - שאמו נעדרה מהבית לשעות ארוכות - אוהב לשחק עם כפיס עץ, שאליו מחובר סליל חוט: הוא היה זורק את הכפיס עד שנעלם מעיניו, ואחר כך מחזירו אליו, ומלווה את המשחק בקריאות "פורט-דה" ("הלאה - לכאן"). משחק זה, הסיק פרויד, מסמן את התמודדות התינוק עם הנטישה: מצד אחד הוא חוזר על הסיטואציה הכואבת, אבל מצד אחר, שולט בה.
הפסיכואנליטיקאי דונלד ו. ויניקוט, שהרבה לעבוד עם ילדים, המשיך ופיתח קו מחשבתי זה. הוא הראה כי המשחק נוצר בשלב הראשוני של פרידת התינוק מאמו, כדרך להתמודד עמה. בספרו "משחק ומציאות" עוסק ויניקוט בתופעה שאותה הוא מכנה "אובייקט מעבר": הדובי שהתינוק מסרב להיפרד ממנו, למשל, או הסמרטוט שהתינוק תוחב לפיו. אובייקט זה מסמן מצד אחד משמעות פרטית שאותה בורא התינוק, אך קשור גם למציאות החיצונית, שאינה בשליטתו. בכך, לטענת ויניקוט, מייצג האובייקט את מעברו של התינוק ממצב של מיזוג עם האם למצב של נפרדות. המשחק שייך אפוא לאותן תופעות ביניים, שהן סובייקטיוויות ואובייקטיוויות כאחת. לחוויות אלו שייכות כל התופעות התרבותיות - אמנות, פילוסופיה ודת - ההופכות את חיי המבוגר לחיים הנחווים כבעלי ערך ומשמעות.
למאמר המלא בעיתון "הארץ"
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 