האם אפשר לחזור לערכי המשפחה הישנים?

אל היחידה הבסיסית והחיונית שעוטפת אותנו, התא המשפחתי, מתנקזים בסוף היום, התהליכים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים הגדולים. בישראל, מיטלטל התא המשפחתי בין דפוסי החברה המערבית, הטכנולוגית, שדוחפת לשוויון בין המינים ולמימוש עצמי; לבין הקוד הגנטי הטבוע בתרבות הישראלית - הולדת ילדים וחינוכם. מדובר במשימה קשה ומורכבת. סוציולוגים מדברים על המחיר שמשלמות הנשים הנקרעות בין שני העולמות; אנשי חינוך קוראים להחזרת הסמכות ההורית; ובשיחות הסלון רבים נזכרים בסוג של ערגה בימים ההם, אז הכל היה קצת יותר פשוט. האם "ערכי המשפחה", שמרניים יותר, נוסטלגיים יותר, עושים את דרכם אל מרכז הבמה?

בעולם כולו עובר התא המשפחתי שינויים משמעותיים. פחות ופחות זוגות מתחתנים באופן רשמי; גיל הנישואים עולה - במיוחד אצל נשים; גם שיעור הגירושים עולה. "אבל השינוי הכי דרמטי", אומרת פרופ' חיה שטייר, מהחוג ללימודי משפחה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "הוא שרוב המשפחות שלנו בנויות משני מפרנסים". ד"ר מיכל פרנקל, מרצה בכירה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית מוסיפה כי "כל החברות שחוו את תהליך העיור, עוברות התפרקות של המשפחה המורחבת - יש פחות תמיכה קהילתית, ועם הקשיים מתמודדים, לרוב לבדם, שני בני זוג עובדים. השיח על המשפחה הוא עולמי, וישראל היא חלק ממנו".

אולם כיצד מתורגמים הנתונים החברתיים והכלכליים של שוק העבודה למצב הרוח בנוגע לחיים הפרטיים שלנו? "התא המשפחתי במצוקה", קובע הפסיכיאטר ד"ר בני וגנר, מומחה בפסיכיאטריה של הילד. "התחושה היא שהתא המשפחתי יצא מאיזון. אנחנו, ההורים, הלכנו עד הסוף בתחום העבודה ואני רואה סימנים לכך שהיום מחפשים את נקודת האיזון מחדש, כמה להשקיע בעבודה וכמה בילדים. כרגע אנחנו מחפשים מוצא, החברה שלנו עדיין מדגישה את השאיפה להצלחה, קריירה, עושר, ושמה את כולנו במקום מטורף ומואץ מדי".

ד"ר וגנר מספר שהוא נפגש מדי יום עם הורים מותשים, ועם ילדים שנמצאים רוב הזמן במסגרות חינוכיות שלא תמיד ערוכות לצרכיהם הרגשיים. הוא מספר על מאבק סמוי בין הילדים הזקוקים לנוכחות הורית, לבין המירוץ אחר ההצלחה. "אני פוגש הורים שזקוקים לזמן מנוחה", הוא אומר. "חסר לנו את הפאב בלונדון, זה שעוצרים בו רגע לפני שמגיעים הביתה מהעבודה, זה שנותן את המרווח לנשום ולהרפות ולהגיע הביתה עם כוחות. כאן, כל הורה מכיר את הנחיתה בבית אל מערבולת של הכנת שיעורים, ריצות לחברים ולחוגים, מקלחות, ארוחת ערב. באמצע יש לנו טלפונים ומיילים מהעבודה. אם כבר יש לנו זמן עם הילדים, אנחנו משחקים איזה משהו חינוכי-דידקטי. אין את החוויה המשחקית האמיתית, אין את ה'פשוט להיות'".  למאמר במוסף עיתון "הארץ"