שערו של בטהובן

מחבר:	ראסל מרטין
מקור:	מקורות מידע שונים
תאריך:	18.11.2006

  >  סרטי תעודה

שערו של בטהובן

מקור וקרדיט : פסטיבל דוקאביב השמיני לסרטי תעודה , תל אביב 30 למרץ- 7 לאפריל 2006 .

יום בהיר אחד נחתה על שולחנו של אירה בריליאנט, פנסיונר אמיד מפיניקס אריזונה, חבילה ארוזה היטב בנייר חום. הוא המתין לרגע הנכון לפתוח אותה, כיוון שידע שהיא מכילה פיסת היסטוריה נדירה - תלתל משיערו של המלחין לודוויג ואן בטהובן. את התלתל רכשו בריליאנט, מעריץ מושבע של יצירותיו של המלחין האוסטרי, יחד עם שותפו לאובססיה, רופא, אורלוג העונה לשם יוצא הדופן צ''ה גווארה, במכירה פומבית. הסרט מנסה לפענח את תעלומת מסעו של התלתל מוינה של המאה ה-19 אל דנמרק של סוף המאה העשרים ואל אריזונה של תחילת המאה ה-21, ומה ניתן ללמוד ממנו על חייו ומותו של המלחין הנודע, ועל המחלה שגרמה לו לחירשות. ויינשטין עורך מסע מפתיע, משעשע ומרתק בנבכי ההיסטוריה של אירופה וההיסטוריה של הרפואה ומפגיש את הצופה עם חובבי מוסיקה אמיתיים שמקיימים קשר אינטימי עם יצירתו של בטהובן ומוצאים בה ביטוי לרגשותיהם העמוקים ביותר, רגשות שמילים אינן יכולות להביע.

http://www.docmovies.com/He/docaviv28.html

 לצפייה בטריילר  (3:33 דקות, Windows Media, 12.1 MB) 

   הספר : שערו של בטהובן

 מקור : חדש במדף , הספרייה המרכזית , האוניברסיטה הפתוחה

 כשלודוויג ואן בטהובן שכב על ערש דווי ב-1827, בא לבקרו מוזיקאי צעיר בשם פרדיננד הילר כדי להביע את רחשי כבודו. אחרי מותו של בטהובן גזז הילר קווצה משערו של המלחין הדגול למזכרת. שריד זה, התמים לכאורה, עבר במשפחתו של הילר מאב לבן במשך יותר ממאה שנה, עד שבמלחמת העולם השנייה מצא את דרכו לעיירה גיללייה שבדנמרק הכבושה על ידי הנאצים. שם הוא ניתן לרופא מקומי, קיי פרמינג, שהיה מעורב במאמץ להצלת מאות יהודים מפוחדים ונרדפים. מי נתן לו את קווצת השיער ומדוע? ומדוע ד"ר פרמינג לא דיבר כלל על שנות המלחמה הנוראות הללו?

לאחר מותו קיבלה בתו לידיה את הבעלות על קווצת השיער, ובסופו של דבר הציעה אותה למכירה בסותבי'ז ב-1944, והיא נרכשה על ידי שני אמריקאנים מעריצי בטהובן, איירה בריליאנט וצ'ה גווארה. הם ואחרים ביצעו בשיער בדיקות דנ"א ובדיקות אחרות בתקווה לגלות סיבות סבירות לבריאותו הלקויה של המלחין, לחירשותו ולמותו. התוצאות הנחשפות כאן בראשונה מדהימות.

שערו של בטהובן הוא מסע היסטורי מרתק בעקבות אוצר, סיפור על רמזים מוטעים, פריצות דרך מדהימות ותגליות נפלאות. ראסל מרטין יצר עדות מרגשת לכוחה של המוזיקה, לקסמם של שרידים, לגבורה שבהתנגדות לנאצים ולברק המדע המולקולרי.

 אודה לתלתל הפלא

 מקור וקרדיט : אורי הולנדר, עיתון "הארץ "

במעבדות הרפואיות  התגלה בעקבות בדיקות  התלתל  כי בטהובן סבל מהרעלת עופרת, שמקורה ככל הנראה בנוהג הנפוץ בתקופתו להשביח את היין בקמצוץ מתכת.

עוד התגלה כי בטהובן לא צרך משככי כאבים, "משום שמורפיום הוא איבוד החופש האנושי והרצון האנושי" (לצד דעה זו הועלתה הטענה כי אי-נתינת המורפיום לבטהובן לא העידה אלא על "טיפול ברברי", שכן בטנו "נפתחה שוב ושוב כדי לנקז נוזלים"), וכן נחשפה עובדה מפתיעה למדי - שערו של בטהובן לא הפגין את "תבנית הגאון": "הבדיקה במיקרוסקופ אלקטרוני לא מצאה עדויות בשערו של בטהובן ובאלה של קבוצת הבקרה ליחס גבוה של נחושת לאבץ עם רמות גבוהות של נתרן ואשלגן", שאותרו "בשיער של אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד" (עמ' 156.

לודוויג ואן בטהובן-רגעיו האחרונים

 מקור  וקרדיט : הקונסרבטוריון הוירטואלי

 
לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770 בבון ונקרא על שם סבו. אמו הייתה בתה של מבשלת בארמון, אביו היה קאפלמייסטר(מנצח מקהלה) נחוש ואלכוהוליסט אמביציוני. כשהיה שב מלילות שכרותו היה גורר את לודוויג הקטן ממיטתו, מאלץ אותו להתאמן בנגינה בפסנתר. אבל המפגש בין אכזריות האב וכשרון הבן היה פורה. המגזין "דר מוזיק" כותב ב-1783: "הנער מנגן בפסנתר במיומנות ובעוצמה. הגאון הצעיר הזה וודאי יהפוך למוצרט השני". אבל מוצרט, ששומע אותו לראשונה, נשאר צונן כמו הדנובה בינואר. "יש בוינה עוד עשרות צעירים שמנגנים ככה", הפטיר אבחנה אנינה. לאחר שמת אמדאוס יוצא בטהובן להתבסס בוינה. "המוזה של מוצרט עדיין מבכה את תלמידה", כותב לו חבר, "היא מצאה מקלט, לא משכן קבוע, בהיידן הבלתי נדלה. בעבודה שקדנית תקבל את רוחו של מוצרט מידיו של היידן".
בדומה למוסיקה שהוא מתחיל ליצור גם אופיו נתון לטלטלות פראיות. הוא כפייתי בקשר לרחצה באמבט, אף שבשנותיו המאוחרות יתעלם מבגדיו המטונפים. הוא חמום מוח, מרוכז בעצמו, חסר טקט, חביב לעתים וגועלי בדרך כלל, יודע להיות חבר. וינה של תחילת המאה ה-19 היא מערבל חברתי שבו משתכשכים צלילים קופצניים, פאות לבנות ושמלות מרשרשות. בטהובן מתאהב בנשואות או בכאלה שמעמדן החברתי מונע ממנו כל אפשרות לקשר אמיתי. לא שלא היו פעמים שחשב שהנה זה קורה לו. "...נערה מקסימה ויקרה שאוהבת אותי ואני אוהב אותה. אני נהנה מרגעים מאושרים ובראשונה אני חש שנישואים יכולים להביא לי אושר". אף שלא ציין את שמה, כנראה מדובר בתלמידה בת 17 לפסנתר, הרוזנת ג'ולייטה גוויצ'ארדי. אך מעמדה הרם מסכל חתונה.
שנתיים אחר כך הוא מתקרב לאלמנה ג'וזפין ברונסוויק דיים, בתו של רוזן הונגרי. בטהובן מאבד את הראש. במכתביו הוא קורא לה: "אהובתי היחידה" . ג'וזפין מחבבת אותו. לא יותר.

בקיץ 1812, בחופשה בטיפליץ שבבוהמיה, הוא מפתח יחסים עוגבניים עם זמרת האופרה אליה דבלד. אבל הסערה דועכת לאחר שצי חופשות שהם מבלים יחד. אחריה הוא מכרכר סביב אנטוניה ברנטאנו, רעיית איש עסקים מפרנקפורט. כשהיא חולה הוא מנגן שעות על הפסנתר כדי לעודד אותה. "אהובתי בת האלמוות", כתב לה במכתב שלא שלח, "אהבתך עשתה אותי המאושר והאומלל באדם כאחד ".

ייתכן שבטהובן קיווה שהאהבות הווירטואליות האלה יגללו את אומללות חירשותו הגוברת. "אספר לך שבתיאטרון עלי להתמקם די קרוב לבמה כדי להבין מה אומר השחקן", הוא כותב לרופא פרנץ ווגלר, "ושממרחק איני מסוגל לשמוע את הצלילים הגבוהים של כלי הנגינה, ובאשר לדיבור, מפתיע שאנשים שאנשים מעולם לא הבחינו בחירשותי. אבל מאחר שתמיד הייתי פזור נפש, הם מייחסים את קשיי השמיעה שלי לכך. לעיתים רחוקות אני יכול לשמוע מישהו שמדבר ברכות. אני מסוגל לשמוע צלילים. זה נכון. אך אימי מסוגל לחברם למילים. אבל אם מישהו צועק אני לא יכול לשאת זאת. רק אלוהים יודע מה יעלה בגורלי". וגורלו מר. ככל שנוקפים הימים חירשותו הולכת ומטריפה אותו. "אתם החושבים שאני עוין, עצבני, אבל כיצד הייתי מסוגל להודות בחולשתו של אחד החושים שאמורים להיות מושלמים אצלי יותר מאשר אצל האחרים. איזו השפלה היא בשבילי כאשר מישהו שעומד לידי שומע חליל מנגן במרחק ואני לא שומע דבר. או שמישהו שומע את שירת הרועה ואני לא. מקרים כאלה מביאים אותי כמעט לייאוש. לא נדרש עוד הרבה כדי שאטול את חיי במו ידי. רק אמנותי מנעה מבעדי לעשות כן. נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם לפני שיצרתי את כל מה שאני חש בתוכי, לכן אני חס על החיים האומללים הללו."

חודשיים לפני יום הולדתו ה-32 היה לודוויג ואן בטהובן אחוז ודאות מלודרמטית שחייו מגיעים לקיצם. בעשור מאז שבא לוינה נחל הישגים כבירים. השתלבות באליטה התרבותית, מוניטין כפסנתרן הטוב ביותר שוינה ראתה מעודה ופרסום גדול כמלחין.

את הסימפוניה השלישית הוא משלים תוך ארבעה חודשים והיא שמבדילה בבירור את סגנונו מאלה של היידן ומוצרט. זאת תהיה יצירה שתדון בהרואיזם הנשגב, בניצחון על הכאב. יותר ויותר הוא נוטה להשתכנע לקרוא לה "בונפארטה". אבל ב-1804 הוא שומע שנפולאון הכתיר עצמו לקיסר. בטהובן קורע בזעם את שער הפרטיטורה, צורח: "אז גם הוא לא יותר מאדם רגיל", וקורא לסימפוניה הגדולה שלו "הרואיקה".

בפברואר 1805  היא מבוצעת לפני קהל והיא חדשנית וגדולה מכדי לקבל את השבחים הראויים לה. "זאת בעצם פנטזיה נרחבת, נועזת ופראית", מצהיר בהסתייגות ה"אלגמיינה מוזיקלישה צייטונג". נפולאון המתגורר באותם ימים בארמון שנברון שבוינה, נוקם בו כשהוא מעלה את האופרה "פידליו". הקיסר לא אוהב את העלילה, אסיר פוליטי ספרדי שאשתו המחופשת לגבר מצילה אותו מהכלא. קציניו קובעים שפידליו היא שעמום המחץ, האופרה יורדת אחרי שלוש פעמים וקמה לתחייה רק לאחר שבטהובן מסכים לקצץ אותה. למרות הכישלון הנקודתי הזה, הערצה אופת את האיש בעל הרעמה הפרועה. "אור הגאונות מאיר את מוחו כמכת ברק" מגדיר אותו גתה, הדומע כשהוא שומע את הצלילים, אך בטהובן נעלב. במקום בכי הוא רוצה מחיאות כפיים. "לך, גתה, אני לא ארשה דבר כזה. אם אינך מכיר בי ומחשיב אותי כשווה לך, מי כן?". לא רק שגער בגתה, גם נהג בו בגסות רוח. "לרוע המזל הוא אישיות פראית וסבור שהעולם מתועב", יסביר אחר כך המשורר, "עם זאת קל לסלוח לו ולרחם עליו משום ששמיעתו נוטשת אותו".

עכשיו חירשותו מוחלטת. הוא משתמש בחצוצרות שמע, בעיפרון שאחז בין שיניו לחץ על הפסנתר כדי לוש את הויברציות. אחרי שלוש שנים משלים בטהובן את המיסה "סולמניס", יצירה שהחשיב כטובה ביותר שלו. בערב אביבי של ה-7 במאי 1824 הוא מנגן בוינה פרקים מהמיסה ואת התשיעית. כשהתופים רועמים פורץ הקהל בתשואות. ארבע פעמים קוטעות מחיאות הכפיים את המוזיקה, עד שמפקד משטרה צועק: "שקט בבקשה". כשבטהובן מסיים עפים הצופים מכורסאות הקטיפה, התשואות רועמות כפגזי תותח. והוא לא שומע כלום. רק עומד ליד כן התווים וסוגר את הפרטיטורה. עד שסולנית הקונטראלטו אוחזת בזרועו ומסובבת אותו לקדמת הבמה, שלפחות יראה את הוינאים המכושפים. אבל בטהובן הביט בהם בפנים חסרות הבעה. לבסוף נעתר להם וקד קידה, לא עמוקה מדי. זאת תהיה הפעם האחרונה שיעמוד על במה להודות לקהל.
"אני יורק כמות גדולה של דם והקיבה שלי נחלשה באופן מבהיל", הוא כותב באביב 1826. עכשיו שערו אפור. עיניו כואבות. הוא לא מסוגל לשמוע דבר. הבטן בוגדת והמעיים תופת. הוא שותה בקבוק יין כל ארוחה, מקווה שכך יכאב פחות. "מצאתי אותו עצבני מאוד וצהוב בכל גופו", יכתוב אנדריאס ואורוך, פרופסור לפתולוגיה בבית החולים של וינה, "התקף זעם חמור איים על חייו אמש. רועד ומצטמרר הוא התקפל לשניים בגלל הכאבים שהשתוללו בכבדו ובקרביו. הפצרות של חבריו השקיטו את המהומה הנפשית המאיימת. אבל המחלה המשיכה להתקדם בצעדי "ענק". מנקזים נוזלים מגופו. מצעיו ספוגים במי עצמו. קערת עץ גדולה מלאה עד גדותיה מונחת מתחת למיטתו. מקקים מתבייתים על הסירחון. והוא ממשיך לכתוב מוסיקה.

"בבקשה שלח לי כמה דובדבנים מבושלים", הוא מבקש מבעל הבית, "אבל מבושלים בצורה פשוטה בלי לימון". בקשה תמה כשל ילד. בין המבקרים את בטהובן בימיו האחרונים גם פרדיננד הילר ומורו יוהן הומל. "ללא ספק אעלה בקרוב לשמיים", אומר להם החולה. הם באים אליו שוב ב-23 במרס 1827, שלושה ימים לפני מותו. "הוא שכב חלש ואומלל ונאנח. שום מילה לא עלתה על שפתיו". הפעם הבאה שייפגשו תהיי לאחר מותו. בחוץ השתוללה סערת השלג ובטהובן שכב בארונו המצוחצח. שערותיו נשרו פזורות מרקותיו. הילר פרדיננד גוזר פיסת היסטוריה.