תשכחו כל מה שידעתם על הסיבות להתמכרות

התמכרות אינה מחלה אלא דרך התמודדות עם טראומה שמקורה בילדות.

בספרו עטור השבחים "בממלכת החיות הרעבות", הרואה אור עתה בעברית, מבקש ד"ר גאבור מאטה, רופא, סופר, אקטיביסט ומומחה בעל שם עולמי להתמכרויות, להציג את ההתמכרות לא כמחלה, אלא כתגובה או כהתמודדות עם כאב רגשי שאנחנו נושאות איתנו מילדות. לא רק כנחלתם של החלכאים והנדכאים, אלא של כל שכבות החברה. לא כעומדת בפני עצמה, אלא כפועל יוצא של סביבה מזניחה או מטפחת. לא כסיפור על אינדיבידואל שכשל, אלא כסיפור של משפחה, חברה וקהילה. על פי מאטה, "השאלה לעולם איננה 'מה מקור ההתמכרות?' אלא 'מה מקור הכאב?'". בראיון עמו הוא  מספר כיצד גזענות יכולה לגרום אסטמה, למה יותר ויותר ילדים מאובחנים בהפרעות קשב וריכוז ואיך היותו תינוק תחת המשטר הנאצי השפיעה על המשך חייו ועל הגותו.

הכאב הרגשי הוא הגרעין הרעיוני הניצב במרכז כל ספריו, ואילו הביטוי של הכאב, בין אם מדובר בהתמכרות, בחרדה, במחלה, הוא רק סימפטום. נקודת המוצא היא תמיד אישית, משם הוא יוצא למסע שבו מחקרים מדעיים, אנקדוטות היסטוריות, עדויות אישיות וביקורת תרבות נשזרים זה בזה.
"כאשר אובחנתי בצעירותי עם ADD, ידעתי מיד שלא מדובר באיזו מחלה חיצונית, אלא בתגובה לעקה, שמקורה בילדות המוקדמת, ובמקרה שלי – כתינוק יהודי תחת המשטר הנאצי. הסימפטומים של ה-ADD אינם אלא מנגנוני הגנה, דרך להתמודד עם הכאב. ומדוע יותר ויותר ילדים מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז למיניהן? זה לא שהגנים שלנו השתנו באופן דרסטי במשך עשר או מאה שנים; זה כי הורים כיום נתונים תחת יותר סטרס, וההשפעה של סטרס וחוסר זמינות רגשית לילדים נותנת אותותיה בהם".

זה אומר שאתה מתנגד לריטלין?
"לחלוטין לא. השתמשתי בעצמי בתרופות נגד ADD ובתרופות אנטי דיכאוניות, ובתקופות מסוימות גם הפקתי מכך תועלת. אני מתנגד לריטלין כטיפול יחיד. ADD הוא סימפטום, וטיפול בסימפטום לעולם לא יביא לפתרון. ריטלין לא יכול להחליף נוכחות רגשית של הורה בחיי הילד ויצירה של סביבה מטפחת. אנחנו לא צריכים להחליף את הילד, אנחנו צריכים לשנות את הסביבה".

מקור

הדבר המעניין ביותר היה הורים שהילדים שלהם מתו בבגרותם כתוצאה ממנת יתר, שיצרו איתי קשר וביקשו לשוחח ולהודות לי על הספר. זה נשמע מופרך; הרי אני טוען שמדובר בילד שהיה פגוע ובטראומה כתוצאה מהילדות המוקדמת שלו. אבל אני לא מאשים הורים; אין כאן אשמה. אני בעצמי העברתי את הטראומה שלי לילדים שלי בדרכים שונות. לא יכולתי להימנע מכך, כי בזמנו לא ידעתי דרך אחרת. המטרה של 'בממלכת הרוחות הרעבות' היא להראות שהתמכרות היא אחד הביטויים האנושיים והשגורים ביותר לסבל, סבל רב דורי, שאנחנו מעבירים הלאה בבלי דעת עד שאנחנו מבינים את זה ומנתצים את החוליות בשרשרת ההעברה בתוך כל משפחה, קהילה, חברה".

גאבור מאטה נולד בינואר 1944 בבודפשט. במאי של אותה שנה נשלחו סבו וסבתו לאושוויץ. דודתו נעלמה ואביו נשלח למחנה עבודה. ביולי רוכזו היהודים שנותרו מקהילת בודפשט בגטו שבמרכז העיר; מאטה ואמו הצטופפו בבניין שאיכלס 2,000 בני אדם נוספים מלבדם, בשעה שנועד להכיל לא יותר מ-150, וחיו בתת תנאים, כשאמו נתונה בדיכאון עמוק וחרדה מתמדת. מאחר שמצבו הבריאותי של התינוק הידרדר ואמו חששה שימות מתת תזונה, הוא הוברח לאשה זרה, נוצרייה, שהסתירה אותו מחוץ לגטו.
מאטה נותק מאמו במשך ארבעה שבועות, עד שהרוסים שיחררו את בודפשט בסוף ינואר 1945. אביו חזר ממחנה הכפייה באפריל ופגש את בנו לראשונה. דודתו, שהיתה רופאה, חזרה מאושוויץ כשהיא שוקלת 40 קילו. המשפחה שבה לביתה ומאטה גדל בהונגריה הקומוניסטית.