תיאוריית עומס הקשב שפיתחה פרופ' נילי לביא

 תיאוריית עומס הקשב שפיתחה פרופ' נילי לביא פתרה את השאלה כיצד אנחנו מסננים מידע ומחלקים את הקשב שלנו. בראיון ל"גלובס" היא מספרת איך הגיעה אל הפתרון ומסבירה מדוע אסור לתת לאדם עם הפרעת קשב משימות משעממות ומה קורה לקיבולת הקשב שלנו בזמן שאנחנו עסוקים בו-זמנית בכמה משימות.

"התיאוריה שלי נועדה לפתור מחלוקת מדעית שנמשכה כ-35 שנה, וכבר הניחו שאי-אפשר לפתור אותה", אומרת לביא בראיון ל"גלובס". המחלוקת הייתה סביב השאלה באיזה שלב וכיצד אנחנו מסננים מידע.

"ידוע שלא כל מה שמתרחש מולנו או לא כל מה שאנחנו שומעים נקלט במוח, או לכל הפחות, אנחנו לא זוכרים ולא יכולים לפעול על בסיס כל המידע", מסבירה לביא. "אנחנו קשובים לחלק מהמידע, והחלק האחר - כאילו לא ראינו או שמענו אותו". אחד הניסויים המפורסמים שמראים זאת הוא ניסוי הגורילה, שבו מראים לסטודנטים משחק כדורסל ומבקשים מהם לספור כמה פעמים הכדור מחליף ידיים. הם כל כך מרוכזים בספירה, עד שהם לא שמים לב שגורילה ענקית עוברת מאחורי השחקנים. אם ישאלו אותם לאחר הצפייה על הגורילה, הם יאמרו שלא ראו אותה. אם יציגו להם שוב את הסרטון, הם יראו את הגורילה בבירור, מאחר שהם כבר מצפים לה.

"הפתרון שלי אומר שמערכת עיבוד המידע שלנו כן עובדת באופן מקבילי, כלומר, אנחנו יכולים להיות קשובים לכמה ערוצים במקביל, והמנגנון הזה הוא אוטומטי - איננו יכולים למנוע מעצמנו לראות או לשמוע (או להריח, להרגיש וכן הלאה) דבר שנקלט בחוש. ובכל זאת, יש קיבולת מוגבלת. אנחנו תופסים בבת אחת ובמקביל את כל הקיבולת שלנו, ולא יותר".

כך, מה שיקבע אם נסנן מידע מסוים הוא עומס המידע שמוצג לנו. אם המידע שאנחנו רוצים לעסוק בו או המידע שמושך במיוחד הוא עשיר ומגוון, אז לא נתפוס ולא נקלוט כלל מה שקורה בפריפריה. אם המידע שבו אנחנו עוסקים דל, לא תהיה לנו ברירה אלא לקלוט גם מידע אחר בסביבה, ואז דעתנו עשויה להיות מוסחת."

לראיון המלא בעיתון "גלובס"