הגישה ההתייחסותית היא אסכולה פסיכואנליטית בת זמננו, המדגישה את תפקיד מערכות היחסים בנפש האדם (מיטשל, 2009). הגישה החלה להתפתח בשנות השמונים בארצות הברית, תוך ניסיון לשלב את הפסיכואנליזה הבינאישית העוסקת בחקירת יחסי גומלין בין-אישיים, עם רעיונות של תיאוריית יחסי אובייקט אודות החשיבות הפסיכולוגית של הפנמת מערכות יחסים. הגישה ההתייחסותית מניחה כי הנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית, וכל אינדיבידואל ממקד ומממש אותה באופן משני. האדם נולד עם רצון ליצור יחסים עם סובביו, והאישיות מתפתחת מתוך מערכות היחסים הראשוניות של התינוק עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות
הגישה ההתייחסותית היא אסכולה בת זמננו בפסיכואנליזה, המדגישה את תפקיד מערכות היחסים בנפש האדם. הגישה החלה להתפתח בשנות השמונים בארצות הברית, בניסיון לשלב את הפסיכואנליזה הבינאישית העוסקת בחקירת יחסי גומלין בין-אישיים, עם רעיונות של תאוריית יחסי אובייקט אודות החשיבות הפסיכולוגית של הפנמת מערכות יחסים.
הגישה ההתייחסותית מניחה כי הנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית, וכל אינדיבידואל ממקד ומממש אותה באופן משני. האדם נולד עם רצון ליצור יחסים עם סובביו, והאישיות מתפתחת מתוך מערכות היחסים הראשוניות של התינוק עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות.
הגישה ההתייחסותית אפשרה בדיקה מחדש של תפיסות מסורתיות והתייחסות אחרת לאפיונים כמו מסגרת הטיפול, נייטרליות, הימנעות, התנגדות, העברה וחשיפה עצמית. התהליך הטיפולי מתמקד בקשר ובחוויה הרגשית, כאשר הפירוש הוא כלי להעמקת הקשר, בניגוד לתפיסה המסורתית בה הקשר הוא לכל היותר תנאי מקדים לפעולה הטיפולית של הפירוש. המשמעויות נוצרות, לא מתוקף הסמכות והידע של המטפל, אלא מתוך יצירת משמעות משותפת שמוטב שתנוסח על ידי המטופל.
התאורטיקנים המוכרים ביותר בגישה ההתייחסותית הם סטיבן מיטשל וג'יי גרינברג. הספר "יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית" נחשב כספר המרכזי הראשון שתיאר גישה זו.
שלא כמו הגישה ההתנהגותית, שטוענת שהמניע נוצר על ידי הסביבה, הגישה ההתייחסותית מניחה כי המניע ליצור קשר הוא מולד, אך מתעצב על פי מערכות היחסים של האדם. המצאותנו בקשר היא בסיסית וטבעית עד כדי כך שאין לשאול מה מביא אותנו להיות בקשר עם אחרים, בדיוק כשם שאין מקום לתהות מדוע עלה על ענף נמצא בסמוך לעלים אחרים. הקשרים החברתיים הם הסביבה הטבעית להתפתחות האדם ולמחקר נפש בני האדם