החיים הכפולים של הנפש

מאת : קאג'ה פּרינה, Psychology Today

עברנו מתרבות של מחיקה-עצמית לתרבות של ראווה; מעולם שמעודד איפוק, ענווה ומידות טובות לעולם שבו הערך שלנו (בעיני עצמנו ובעיני אחרים) תלוי בראש ובראשונה באופן שבו אנו מציגים את עצמנו

עברנו מתרבות של מחיקה-עצמית לתרבות של ראווה, טוען דייוויד ברוקס בספרו "The Road to Character"; מעולם שמעודד איפוק, ענווה ומידות טובות לעולם שבו הערך שלנו (בעיני עצמנו ובעיני אחרים) תלוי בראש ובראשונה באופן שבו אנו מציגים את עצמנו ובהישגינו המקצועיים; נחישות, כוח רצון, יצירתיות והיכולת "לשבש" – אלה התכונות הנחשקות של ימינו; מרבים לשבח אותן, קל לזהות אותן, והן הולכות יד ביד עם הישגיות. ואם השיבוש הפך לחלק מהותי מרוח התקופה, אז גרנדיוזיות סודית היא החומר האפל של ימינו: האמונה בייחודיות האינהרנטית שלנו, יראת כבוד כלפי הביטוי האולטימטיבי של אותו עצמי ייחודי.

הדרך להימנע מ"העצמה עצמית" כזו, טוען דייוויד צווייג, היא מוטיבציה פנימית. וכשהוא בוחן את כוח העבודה העכשווי, הוא מוצא בו זן של אנשי מקצוע מסופקים מאוד, שהם שונים מכל היתר בכך שהם מתרחקים מהכרה רחבה. צווייג קורא להם "הבלתי נראים", בספר באותו שם ("Invisibles"). האנשים האלה פועלים מאחורי הקלעים כמעט בכל תחום (הוא מתמקד באנשי מקצוע, כגון טכנאי מוזיקה ובודקי עובדות בכתבי עת). הם עוסקים במקצועות שיש להם פרופיל נמוך והשפעה רבה. לרוב מדובר בעבודה שיתופית, שבה האומדן היחיד להצלחה הוא הרף שהעובד מציב לעצמו. צווייג טוען שמסירות אדירה למקצוע, אהבה לאחריות ויחס אמביוולנטי להכרה הם השריון הפנימי שמגן על הבלתי נראים בתוך המרוץ לקידום עצמי.

גם ברוקס מדגיש את חשיבותה של מוטיבציה פנימית. אך הוא מוסיף כי בעידן ה"אני הגדול" (Big Me), החתירה הבלתי נלאית שלנו להישגים ממוטטת את התשתית המוסרית. "החיה הפיקחית מייעלת את האנושיות הפנימית שלה כדי שתוכל להתקדם בקלות רבה יותר", כותב ברוקס. "היא מנהלת את זמנה ואת מחויבויותיה הרגשיות בקפדנות רבה. דברים שעשינו פעם מסיבות פואטיות – ללכת לאוניברסיטה, לפגוש מאהב פוטנציאלי או לחזק את הקשר עם מעסיק – אנו עושים היום מסיבות מקצועיות יותר. אפילו התרומה לקהילה, שיש שרואים בה מדד להתפתחות האופי, שינתה את פניה והפכה לעוד סעיף המשפר את קורות החיים בדרך להישגים. ברוקס רואה כיצד אנשים מסוימים משתמשים בהתנדבות "כעלה תאנה המסווה את עולמם הפנימי הבלתי מגובש".

 למאמר המלא בכתב העת "אלכסון