להפוך שארית לראשית: כוחו של תיקון

מאת: עירית המאירי ולדרסקי

שלוש הדמויות המרכזיות בספר "שארית החיים" מאת צרויה שלו מסרבות לחידלון ויוצאות למאבק כנגדו. הן עוברות תהליך נפשי עמוק, שמחזיר לידיהן את טעם חייהן בהווה. במרכז הספר לא עומד החידלון - אלא הגאולה, שמגע עם החידלון יכול להביא עמו. לא הייאוש - אלא התקווה שמביא עמו מסע נפשי מהסוג שמתרחש בספר, ומתרחש בחדרי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה שלנו.

ספרה של צרויה שלו "שארית החיים" (כתר, 2012) לכאורה מכאיב ומייאש. הוא מעמיד אותנו מול שארית חיינו ללא כיסויים וללא הנחות, מושך אותנו להתבוננות בהחמצות ובחוסרים שלנו ללא הקלות. "מה היה כל זה?", שואלת חמדה בשם הדמויות כולן, "וכבר אינה שואלת למה היה כפי שהיה, ולא מה הטעם במה שהיה, אלא מה בעצם היה, איך התקדמו הימים עד שהגיעה לחדר הזה, למיטה הזו, במה התמלאו עשרות אלפי הימים שטיפסו על הגוף הזה כנמלים על גזע עץ" (עמ' 9). ככל שנכנסים לדקויות חייהן ותחושותיהן של כל אחת מהדמויות, הייאוש שלהן ושלנו גובר, תחושת חוסר התוחלת הולכת ומכריעה.

אך בסופו של דבר, שלוש הדמויות המרכזיות בספר מסרבות לחידלון ויוצאות למאבק כנגדו. מרגע שהן פוגשות את ההצטמצמות שמסמן עתידן ואת הצמצום הנורא שיש בעברן, מתחיל תהליך נפשי עמוק, שמחזיר לידיהן את "כדור הפלאים של העתיד" (137) - ודרכו, את טעם חייהן בהווה. לכן, בסופו של דבר, במרכז הספר עומדת לא השארית, אלא הראשית שמודעות לשארית יכולה להביא עמה: לא החידלון אלא הגאולה, שמגע עם החידלון יכול להביא עמו. לא הייאוש, אלא התקווה שמביא עמו מסע נפשי מהסוג שמתרחש בספר, ומתרחש בחדרי הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה שלנו.

 למאמר של עירית המאירי ולדרסקי

» מאמרים נוספים מאת עירית המאירי ולדרסקי