חיבורו של הנער בן ה-18 מוורשה מרשים לא רק בשל איכות כתיבתו, אלא כי הוא מצליח לשקף הוויה של נער יהודי בפולין
, הנקודה הבולטת בחיבור האוטוביוגרפי הזה היא הניכור המוחלט שלו אל משפחתו המיידית, שעליבות חייה מתקשרת אצלו ליהודיות של ההוויה שלו. אין לו כל קשר לאביו, השקוע אך ורק בפרנסת המשפחה במלאכה העלובה שלו (תפירת נעלי תינוקות, שאליה הוא מגייס גם את ילדיו, כולל הכותב). הוא מביט בצער על שני אחיו ואחיותיו הקטנים, שגם אם הוא רואה בהם פוטנציאל, הם מבזבזים בעיניו את יכולותיהם על דברים לא ראויים ולא חשובים.
הכותב אינו שופט את בני משפחתו; הוא מכיר בכך שהם - כמוהו - תוצר של עליבות החיים, שבהם העוני משחק תפקיד רב יותר מהיהדות. מלכתחילה הוא רואה עצמו כמפלס לעצמו דרך משלו, תוך ניסיון ללמוד, במסגרות הלימודיות שהוא מגיע אליהן (כמה בתי ספר), או באמצעות קריאה. אמו, היחידה שעליה הוא כותב בחמימות, מתה כשהיה צעיר. נראה שהיא היתה זו שהנחתה אותו למסגרות הלימודיות שבהן היה.
באשר ל"יהודיות" שלו - הוא למד בחדר בילדותו, והוא מתאר בערגה חוויית ילדות יהודית של חגים, שאותה הוא מתאר כ"חלום יפה". הוא ראה עצמו יהודי "אדוק" במובן זה שלא הלך לישון בלי כובע, למשל, אבל אפילו על פי עדותו מדובר על דתיות מתוך פחד מפני איזה מסתורין. המסגרות הלימודיות שלו היו "יהודיות" מבחינת המסגרת הארגונית, והוא מציין מורים שלימדו אותו תנ"ך ודקדוק עברי. אלא שהניתוח שלו מבחין בין בתי הספר האלה על פי היכולת ההומניסטית שלהם - של התייחסות לא מפלה בין תלמידים ויצירת אווירה המעודדת לימודים.
קישור למאמר במוסף הספרים של עיתון "הארץ"
זהות כפולה: על אברהם רוטפרב
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 