משהו משונה קורה לדור שנולד בשנות השמונים. הצעירים שגיבשו את אישיותם בדיוק כשהאינטרנט והסלולרי החלו לפרוח מנהלים את חייהם באופן שונה, דרמטית, מכל דור שבא לפניהם. הם עצמאיים פחות מכפי שהוריהם היו בגילם, מזגזגים בין עבודות וקריירות, יש להם מעט חברים קרובים והם מסרבים באדיקות להתבגר, גם כשגיל 30 מתקרב.
ב"ניו יורק טיימס", שפרסמו על הנושא כתבה גדולה לאחרונה, כינו את התופעה הגלובלית הזו "קופסה שחורה" ונקבו בסטטיסטיקות רשמיות שלא יפתיעו גם את הציבור הישראלי: אמריקאים שנולדו בשנות השמונים עוזבים בגיל מאוחר את בית הוריהם, שליש מהם עוברים דירה בכל שנה ו־40% מהם חוזרים לבית ההורים לפחות פעם אחת.
הדור שנולד בשנות השמונים והתשעים נכנס לבגרות הרבה יותר מאוחר מכל כיוון אפשרי. עד לא מזמן גיל 23 היה הכניסה הרשמית ל'חיים האמיתיים', לנישואים, ילדים וקריירה. היום אין לזה זכר. זו נחשבת, על פי רוב, תקופה של חיפושי זהות והתמקדות מוחלטת בעצמי. הם בתחושה של בין לבין, של אין ספור אפשרויות. במהלך התקופה הזאת הם לא עוסקים במחויבויות החברתיות הרגילות, אינם נשואים, מביאים ילדים הרבה יותר מאוחר, נמצאים הרבה יותר שנים במערכת החינוך, למרביתם אין עבודה קבועה, הם מנסים אלטרנטיבות שונות עד שמחליטים על התחייבות קבועה, כולל בחיי האהבה.
לכתבה המלאה בעיתון כלכליסט
ה־N: איך קרה שצעירי כל העולם כל כך מרוכזים בישבן של עצמם?
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 