נער בהפרעה: האמנות ככלי ריפוי

בגיל 15 אוון פרי קפץ אל מותו בשל הפרעה דו-קוטבית שממנה סבל. הסרט "נער בהפרעה הוא מסמך חשוב שצילמה אמו. בראיון היא מספרת על החיים והמוות בצל "הסרטן של מחלות הנפש"

"נער בהפרעה" הוא סרט תיעודי של HBO על אוון, שהתאבד בגיל 15, ועל הוריו - שני יוצרי תעודה שהתמודדו עם מצבו הנפשי מאז שהיה ילד קטן. דיינה פרי, במאית ומפיקת הסרט, תיעדה, יחד עם בעלה הארט פרי, את בנה מינקותו, עוד לפני שהבינה כי הוא סובל מהפרעה דו-קוטבית, שהוגדרה פעם כמאניה-דיפרסיה. בניסיון להתמודד עם הנורא מכל, פרי אספה לאחר מותו סרטים ביתיים, תצלומים, מסמכים והרבה שיחות מצולמות עם חברים, מורים, רופאים ובני משפחה, והשתמשה בהם כדי לספר את סיפורו של בנם.

הסרט, שהוקרן בפסטיבל סנדאנס הוא סרט חושפני, פולשני במודע, שמדגים את יכולתה של אמנות לשמש כלי ביטוי ובמובן מסוים גם כלי ריפוי. זה גם סרט משפחתי קשה, המתעד לא רק את צמיחתו ומותו של נער בהפרעה, אלא גם משפחה אמריקאית מבוססת ומרשימה, שהוכתה פעמיים על ידי אותה מחלה. גם סקוט, אחיו של הארט, סבל מהפרעה דו-קוטבית, וגם הוא התאבד, כשהיה בן 21.

אמו של סקוט מתראיינת ב"נער בהפרעה" ומופיעה בסרט שנעשה אחרי מותו של בנה וששולב בסרטה של פרי. היא חוזרת ואומרת "אין מלים", גם על המקרה של אוון. האם במקום שבו נגמרו המלים אפשר לתת רק לתמונות וסרטים לדבר? "אולי", אומרת פרי בראיון, "הדימויים כל כך חזקים. מי שצופה בהם מרגיש שהוא מכיר את אוון. לי היה חשוב שיכירו אותו יותר מאשר את המחלה, שיבינו שהוא היה הרבה יותר ממנה. אנשים בעלי הפרעה דו-קוטבית הם מלאי חיים, לא רק מדוכאים. רציתי לחלוק אותו, עם כל האפילה שבו, ולהראות את הבן אדם המדהים שהיה שם. אוון הפסיק לקחת תרופות ואצל בני נוער המעברים מקצה לקצה הם לפעמים עניין של ימים ולפעמים של שעות. זה מצב מאוד מבלבל, ואני משוכנעת שזה היה מצבו לפני שהתאבד. כמו שאני משוכנעת שאילו היה ממשיך לקחת את התרופות, היה עובר את גיל ההתבגרות ומתייצב במצב טוב יותר כבוגר. אבל אני ובעלי חשבנו שהוא היה במצב טוב. האמנו לו. אנשים עם ההפרעה הזאת יודעים להסוות את הרצון שלהם לשים קץ לחייהם. הם לומדים מהר מאוד מה לומר לאנשים. אני מדברת בהכללות, אבל אלה אנשים מאוד יצירתיים וחכמים, והם יודעים לומר את מה שאת רוצה לשמוע".

רוצה סרטן

כאשר היה קטן יותר עדיין לא ניחן בכישרון הזה. אוון, שנולד ב-1990 ומת ב-2005, נראה בלידתו כתינוק בריא, ובהמשך כילד חמוד ושמח. אחיו החורג, מנישואיו הקודמים של האב, משלים את התמונות, שנוטות תמיד להיות שקריות ולהזכיר רק את הרגעים השמחים. "הוא תמיד היה מעמסה", הוא אומר על אחיו הקטן. "לא היה לי ספק שהוא סבל מבעיות נפשיות. לא היו לו בולמי זעזועים רגשיים. כאילו היו שני אוונים - אחד עם התקפי זעם והשני שמח ומלא חיים".

לכאורה, זוהי תמצית ההגדרה של ילד. רק כאשר הפסיכולוג של אוון מתחיל למנות בסרט את התסמינים שלו, מבינים עד כמה מדובר בילד אחר. הוא קורא מרשימותיו: "ניסה להתאבד בקפיצה מהחלון מול הוריו; הוא היה מפחיד, הוא כבר כתב מכתב התאבדות. מתריס, מרדן, דפק את הראש, איים להרוג את הוריו ואחיו. נהג לומר ‘אני רוצה סרטן'". האם מוסיפה שהיתה לו "האפילה שבנשמות".

בסרט מספרים שהגננת אף הזעיקה את ההורים בשל דבריו של אוון על התאבדות. "כל יום בשעת ריכוז הוא היה אומר שירצה לקפוץ מהחלון", היא מספרת. הרופא של אוון רשם לו פרוזאק כבר בגיל שבע.