האם ישנה נוסחה לחיים טובים? במשך 72 שנה בחנו חוקרים בהרווארד את השאלה המאתגרת הזאת, בדרך מאתגרת לא פחות: החל משנות השלושים של המאה ה-20 הם עקבו אחרי 268 גברים שלמדו במכללה, דרך מלחמה, קריירה, נישואים וגירושים, גידול ילדים ונכדים, זקנה ומוות. עכשיו, לראשונה, נחשפים התיקים האישיים באחד המחקרים הממושכים והמקיפים ביותר שנעשו בהיסטוריה.
מרבית הפסיכולוגיה עסוקה במיפוי גן העדן של הבריאות בניגוד חריף לעולמות התחתונים של החולי. חרדה חברתית נבדלת מביישנות. דיכאון מוגדר כשגיאות בהכרה. עבודתו של ויילאנט, בניגוד לכך, יוצרת דיון מרענן על בריאות וחולי כדפוסי מזג אוויר בחלל משותף. "חלק ניכר ממה שמוגדר כמחלת נפש", כותב ויילאנט, "פשוט משקף את הפריסה ה'לא נבונה' של מנגנוני הגנה. אם אנו משתמשים בהגנות כראוי, אנו נתפסים כבריאים נפשית, בעלי מצפון, משעשעים, יצירתיים ואלטרואיסטיים. אם אנו משתמשים בהן באופן שגוי, הפסיכיאטר מאבחן שאנו חולים, שכנינו מגדירים אותנו כלא חביבים, והחברה מסמנת אותנו כבלתי מוסריים".
השקפה זו מעוצבת על ידי נקודת המבט לטווח ארוך. בעוד שהמומחים הקליניים מתמקדים בטיפול בבעיה בכל זמן נתון, ויילאנט דומה יותר לביוגרף, המבקש למצוא פשר בחיים השלמים - או באופן מקיף יותר, לאנתרופולוג או חוקר טבע המבקש לתאר עידן. החדשות הטובות, הוא טוען, הן שלמחלות - וגם לאנשים - יש "היסטוריה טבעית". אחרי הכל, מנגנוני הגנה "פסיכוטיים" רבים נפוצים בקרב פעוטות, ומנגנוני הגנה "לא בוגרים" ממלאים תפקיד מרכזי לקראת סוף הילדות, ולעתים קרובות נעלמים עם ההתבגרות. כבני נוער, לגברים של מחקר גרנט היה סיכוי כפול להשתמש בהגנות לא בוגרות מאשר לגברים בבגרותם, אולם באמצע החיים היתה סבירות גבוהה פי ארבעה שהם ישתמשו בהגנות בוגרות - וההתקדמות המשיכה אל תוך הזקנה. כשהיו בין הגילים 50 ל-75, כך גילה ויילאנט, האלטרואיזם וחוש ההומור הפכו נפוצים יותר, בעוד שההגנות הלא בוגרות הפכו נדירות יותר.
קישור
המאמר המלא במוסף עיתון "הארץ"
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 