אבחון המחלות לאחר בדיקה גופנית, ולא על סמך תלונותיו של החולה, הביאה למהפך נוסף בהגדרת התחלואה: גם אדם נטול תסמינים, שאינו מודע לכך שהוא סובל מבעיה גופנית כלשהי, ייחשב חולה אם יעבור בדיקה גופנית שבה יימצאו עדויות למחלה.
הניסיון לסווג מחלות לקטגוריות ולזהות תהליכים משותפים שבבסיס מחלות שונות אינו חדש. אך בעקבות פיתוח שיטות הסיווג החדשות עבר מרכז הכובד של העיסוק הרפואי ממציאת טיפול למחלה לזיהויה ולהבחנה בינה לבין מחלות אחרות. הבדיקה הגופנית נעשתה שיטתית יותר ורופאים למדו לשים לב לרמזים דקים, כדי שיוכלו להבדיל בין שני מצבים דומים. התיאוריות הקדמוניות, שהסבירו את התחלואה בגורמים נסתרים, איבדו אט אט את מעמדן. אבחון המחלות הפך לשיטה שבה הרופא מסתמך רק על סימנים מוחשיים ומדידים. מכשירים כמו הסטתוסקופ (מסכת) שיפרו את יכולתם של הרופאים להבדיל בין מצבים גופניים שונים ולצרף יחד מצבים שונים שנגרמים על ידי אותה מחלה.
אבחון המחלות לאחר בדיקה גופנית, ולא על סמך תלונותיו של החולה, הביאה למהפך נוסף בהגדרת התחלואה: גם אדם נטול תסמינים, שאינו מודע לכך שהוא סובל מבעיה גופנית כלשהי, ייחשב חולה אם יעבור בדיקה גופנית שבה יימצאו עדויות למחלה. רבים מהלוקים ביתר לחץ דם, למשל, אינם חשים בתסמינים כלשהם ובכל זאת מומלץ לטפל בהם כדי למנוע תחלואה משמעותית בעתיד. כמובן שהדבר אינו גורע במאום מחשיבותן של תלונות החולה על תחושתו ומכאוביו, שהן אבן יסוד בדרך לאבחנה נכונה עד היום.