"לפני קרוב לשלוש שנים אמא שלי התמוטטה יום אחד. באחת היא הפכה מאדם עצמאי לגמרי, בכל מובן, לאדם סיעודי לגמרי, בכל מובן. בדברים האלה אין כללים ואין הדרגתיות, וחשוב שתדעו שאין גם רחמים ואין חמלה. רבים שואלים אותי מה יש לאמא שלי. משעשע אותי הצורך של אנשים בהגדרה, כזו שתְמַצֵּב אותה במרכזו של עיגול מואר ובהיר - אהה, הם יוכלו להגיד, לגברת הזאת יש אלצהיימר, נניח, וזה ייתן להם תחושה של ביטחון. אמא שלי לוקה, מן הסתם בדמנציה, "שיטיון" בשפת האקדמיה חסרת החמלה. אבל אני מעולם לא הגדרתי אותה כלוקה בדמנציה, לא כל שכן בשיטיון. כשאני נשאלת מה יש לה אני אומרת שאמא שלי סובלת ממחלה חשוכת מרפא - זיקנה ממארת"
"מאז שהיא הפכה מאמא שלי לתינוקת שלי למדתי לקרוא אותה מחדש. מצבה, שלא היה יציב לאורך השנים האחרונות אבל נטה פעמים רבות להיות כזה שבו המטופל אינו מגיב לסביבתו אלא מתוך עולמו הפנימי, ואינו מודע למציאות ששאר האנשים שמסביבו סבורים שהיא היחידה הקיימת, אפשר לי שעות רבות של התבוננות, הן בה והן בקשישים שמסביבה. מצאתי עניין רב בהקשבה למילים שהיא אמרה, בדקתי שוב ושוב את בחירת המילים ואת סידורן ברצף השיח, הבטתי בה לאורך שעות ולמדתי מחדש את שפת הגוף שלה, בעיקר על מנת לסייע לה, אבל גם מתוך עניין אישי, כמעט אקדמי, אם תרצו.
וכך גיליתי - וניסחתי לעצמי - את עולם הקליפות המופלא"
"הקליפות הן מה שנותר משאדם מתרוקן מכל התכנים.. לקליפה תפקיד חשוב - היא הפאסון המפורסם שיש לשמור עליו מכל משמר, היא המגן, היא ה"מה יגידו השכנים" הפולני. הקליפה שומרת שהריק שבפנים לא ייחשף, חלילה. היא מגינה על האדם מהתפרקות מוחלטת. היא מחזיקה אותו - לפחות כלפי חוץ - כאדם שלם. היא הכבוד העצמי שלו, הזהות החיצונית שלו. כמו שהעור שלנו שומר עלינו מפני איבוד דם וחיים, כך הקליפה שומרת עלינו מפני איבוד עצמיותנו והדעת."
לרשימה המלאה בבלוג וזה כל מה שיש - הבלוג של גנגי
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 