הגורמים להצטמקות האוכלוסייה בסין ובדרום קוריאה

בסין, ביטלו סופית ב–2015 את מדיניות הילד האחד שהונהגה מאז שנות ה–70 במדינה ואסרה על זוגות להביא לעולם יותר מילד אחד כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין. הביטול היה אמור להביא לזינוק במספר הלידות ול"מילוי השורות", אבל למרבה ההפתעה לאחר שבוטל החוק הדרקוני התברר כי הסינים הצעירים ממש לא ממהרים להתרבות — הם דוחים את גיל הנישואים, עוברים לחיות בערים, משקיעים בהשכלה ובקריירה, ושיעור הילודה בסין ממשיך לרדת ועמד על כ–1.08 ילדים לאישה ב–2022, הרבה מתחת לרמת התחלופה. ב–2022, לראשונה מאז 1961, תקופת "הרעב הגדול" בסין, התכווצה אוכלוסייתה ב–850 אלף אנשים וב–2023 בעוד 2.1 מיליון.

 בדרום קוריאה המצב עוד יותר חמור מבחינה דמוגרפית .

  בתחילת שנות ה–60 מספר הילדים הממוצע במשפחה דרום־קוריאנית היה שישה, מספר שהמדינה הצעירה והענייה לא הייתה מסוגלת להתמודד אתו. הממשלה הקוריאנית יצאה במבצע הסברה להגבלת הילודה, שהצליח מעל ומעבר למשוער: ב–1970 היה ממוצע הילדים לאישה 4.5 ילדים, בשנות ה–80 הושג היעד של שני ילדים למשפחה, אבל מאז הוא ממשיך לרדת בהתמדה ומאיים על עתיד המדינה. אף שמאז 2005 השקיעה המדינה מאות מיליארדי דולרים בעידוד ילודה והטבות למשפחות צעירות, הירידה בילודה (וגם בנישואים) נמשכת, בעיקר בשל תחושת הצעירים שהורות בחברה הקוריאנית השמרנית פוגעת בהם.

מקור וקרדיט : רוני לינדר , עיתון דה מרקר