מאת: נועה לימונה
בנסיעותיה דוקלף לא יכלה שלא להבחין בכך שברוב המקומות בעולם ההורות נראית שונה מאוד מהגרסה האמריקאית שהיא מכירה. גם אנחנו מכירים אותה. היא לא שונה באופן מהותי מהגרסה הישראלית. זו כמובן הכללה גסה, אך בכל זאת אפשר לציין מאפיינים משותפים, שחוזרים על עצמם בהרבה מקומות בעולם המערבי של היום. בתמצית, זו הורות שנקרעת בין ניסיון לרצות את הילדים, לבדר אותם ולספק להם תעסוקה מתמדת, לבין הצורך להציב להם גבולות ולשלוט בהתנהגות שלהם. זו הורות לחוצה וחרדה, עמוסה ברגשות אשמה, והיחסים שנרקמים מתוכה בין הורים לילדים נוטים להיות כוחניים — עם עונשים וצעקות מצד ההורים, ונדנוד בלתי־פוסק וחוסר שיתוף פעולה מצד הילדים.
לעומת ההורות המערבית עמוסת המאבקים, הגישה האוניברסלית להורות נראתה לדוקלף שלווה, עדינה, קלה ונטולת דרמות. היא לא נתקלה בילדים שמציקים להורים שלהם ולא בהורים שמאבדים את העשתונות מול הילדים. לא היו שם ריבים, צעקות, איומים ועונשים, ולמרות זאת, הילדים התייחסו להורים ולאחים שלהם בכבוד, בנדיבות ומתוך שיתוף פעולה. אף אחד מהצדדים לא ניסה לשלוט בצד השני.
כשביקרה בחצי האי יוקטן, נדהמה דוקלף במיוחד מהיעילות של הילדים, ששמחו לעזור במטלות הבית. ילדה בת 12 הותירה אותה ללא מילים כשהתעוררה מהשינה, ובלי לומר דבר חלפה על פני אמה ודוקלף, נכנסה למטבח והחלה לשטוף כלים. אף אחד לא ביקש ממנה לעשות זאת, ושום טבלת מטלות לא היתה תלויה על המקרר. היא פשוט רצתה לעזור.
החלק בספר שעוסק בתרבות המאיה מוקדש לגידול ילדים שלוקחים חלק במטלות הבית והמשפחה. בקצרה, הרעיון הוא כזה: אם רוצים שהילדים יפסיקו להציק, יתנהגו יפה ויגדלו להיות מועילים ונדיבים, צריך לתת להם לעזור במטלות מגיל ינקות.
למאמר המלא בעיתון "הארץ"
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 