על הספר "הורות כמעשה ניסים" של שי אור 

"שי אור פורש את משנתו לאורך 400 עמודים מרתקים, מעוררי מחשבה ועומק. הוא מזמין אותנו להתבונן באמונות ובדפוסים הנסתרים שלנו, אלו הגורמים להורות שלנו (ולחיים שלנו) להיות מטלה, עול, חסרי שמחה וחיוניות. הוא מזמין אותנו לעצור את הטייס האוטומטי של חיינו ולהקשיב באמת - להקשיב לילדינו ולעצמנו.

חשוב לציין ששי אינו מציע עוד "שיטה לגידול ילדים" שעלינו למדוד את עצמנו לאורה ולראות עד כמה אנחנו "מצליחות" בה. למעשה, הוא טוען שכל מאמץ שלנו להפוך ל"אמא יותר טובה" או "אבא יותר טוב" מועד לכשלון ומוביל לרגשות אשם וכאב. במקום זאת, שי מציע לנו גישה אוהבת וחומלת כלפי עצמנו וכלפי ילדינו; הוא מציע כלים להבנה מעמיקה וריפוי עומק של קשיים שונים המופיעים בחיי המשפחה שלנו. הוא מציע לנו להתרגש מההורות שלנו, לראות בקשיים שעולים בחיי המשפחה הזדמנויות לצמיחה וריפוי.

הגישה של שי מזכירה את גישת התקשורת המקרבת, שעל פיה מאחורי כל התנהגות אנושית מסתתרים צרכים האנושיים שמניעים אותה. אך בעיני הגישה של שי חודרת אפילו עמוק יותר כי היא מזמינה אותנו להתבונן לא רק בצרכים של הילד שקשה לו, אלא גם בחיים שלנו עצמנו - איפה אני עומדת ביחס לבקשת העומק הזו? דווקא בהתבוננות ביחס שלנו כלפי עצמנו טמונה לעיתים הזדמנות ריפוי עמוקה יותר מאשר בהתבוננות רק ביחסינו עם ילדינו."

לסקירה המלאה שנכתבה ע" אפרת וולפסון

ראו גם :

האיש שרוצה להרוג את הפרה הקדושה של ההורות

כהורים אתם דוגלים בהצבת גבולות? מודדים את הכישלונות וההצלחות? חשוב לכם מאוד שהילד ישתלב במסגרות? ובכן, לפי מנחה ההורים שי אור, אתם כנראה עושים את זה לא נכון. פלא שקשה לכם ואתם סובלים? "אני רוצה לחולל מהפכה שקטה שמתחילה במשפחה"

"אפשר לומר שגבולות הם הפרה הקדושה של ההורות, זה הרעיון השגור שלפיו תפקיד ההורים הוא להציב גבולות לילדיהם. לדעתי מאבק של ילד בהוריו נובע משתי סיבות אופציונליות: או משום שאחת מבקשות העומק אינה נענית - לדוגמה, ההתעקשות של ילד לא להוריד את הצלחת מהשולחן אולי נובעת מהמאבק סביב הבקשה להנאה או הבקשה לייחודיות.

"הסיבה השנייה שיכולה להוביל ילדים למאבק כוח היא הצורך שלהם במנהיגות אמיתית. ילד נעשה בודד בתוך המשפחה כשההורה חסר עמוד שדרה, מהסוג של 'אעשה מה שאתה רוצה', 'אין לי שום דבר בעולם חוץ ממך', או כשההורה נלחם בו ומנסה לנצח אותו כדי להראות לו שהוא צודק. אבל זה רק גורם להם להרגיש כמה אנחנו חלשים. כדי שילדינו יוכלו להירגע ולהתרווח בעולם, הם צריכים שיהיה להם אחרי מי ללכת, שיהיה מנהיג בבית, מנהיג אמיתי.

"בשני המקרים, גם של בקשת עומק שלא נענית וגם של מחסור במנהיג, הצבת גבולות אינה הפתרון, היא ההפך ממה שהם מבקשים. כי הם מבקשים יותר הקשבה. כאשר מדובר בסיבה הראשונה של צורך בבקשת עומק, אני מציע להורים לבדוק איזו בקשה הם מבקשים ולמצוא את הדרך להיענות לה, כדי שהמאבק יהפוך למיותר. גם כשמדובר בסיבה השנייה, הקונספט של הצבת גבולות מחמיץ את העיקר, כי הוא מעביר את כל תשומת לב ההורים אל פני השטח, אל טון הדיבור, אל הכללים והעקרונות, בזמן שהסיבה האמיתית למאבק היא מתחת לפני השטח. אם ההורה לא שלם ולא בוטח בהורות שלו, אלא רק מדקלם ועושה דברים כי ככה נהוג, אז הילד מתחרפן מהיעדר המנהיגות ויוצא למאבק כדי שהמנהיג יחזור. והוא לא יחזור באמצעות הצבת יותר גבולות מבחוץ.

לכתבה המלאה של נטע אחיטוב בעיתון " הארץ"