מאת: יעל הכהן

הקריאה ב"בסיס בטוח", ספרו של ג'ון בולבי, אבי "תיאוריית ההתקשרות", תרתק כל מי שרוצה להבין את בסיס היחסים עם ילדיו וגם עם הוריו..

תיאוריית ההתקשרות, שהחל בולבי לבסס בשנות ה-50, נולדה בעקבות עבודתו עם ילדים שגדלו ללא משפחותיהם לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא הגיע למסקנה כי לא פנטזיות אלא אירועי חיים שליליים אמיתיים מתקופת הילדות המוקדמת הם העומדים מאחורי התפתחותם של ליקויים אישיותיים. מקריאה בספר עולה כי בתחילת דרכו לא זכה בולבי לאהדתם של עמיתיו לחברה הפסיכואנליטית בלונדון. במבוא למהדורה העברית מבהיר העורך, עמנואל ברמן, כי אותם עמיתים, ובראשם מלאני קליין שהיתה מדריכתו של בולבי בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי, לא אהבו את הדגש על האם המציאותית במקום על האם כאובייקט פנימי פרי השלכות המטופל, ואת השלילה המוחלטת של דחף המוות. בולבי, מצדו, החל לחפש המשגה חלופית לזו של קליין, שראתה באם אובייקט שנועד לספק את דחפי התינוק (בעיקר הזנה). בפרק השני בספר הוא כותב בפשטות: "תיאוריה זו לא נראתה לי תואמת את העובדות".

לפי בולבי, כל תינוק נולד עם מערכת התקשרות שמטרתה חיפוש קִרבה לשם הגנה. מערכת זו, המתווכת על ידי המערכת העצבית, מופעלת במצבי סכנה (חושך, רעש וכו') וגורמת לתינוק לחפש את קרבת הדמות המטפלת המשמעותית, שהיא לרוב האם (לפחות בימיו של בולבי). במצב תקין מפעילים איתותי ההתקשרות של התינוק מערכת משלימה אצל אמו, המאפשרת לה להגיב לאיתותים ברגישות וביעילות.

בתנאים אלה נוצרת דיאדת אם־תינוק מיטבית, שהיא הבסיס הבטוח שממנו יוצא הפעוט - ובהמשך גם הילד, הנער והמבוגר - לחקור את סביבתו. דפוס התקשרות זה, שזוהה בעבודתם המשותפת של בולבי ושל הפסיכולוגית ההתפתחותית מרי איינסוורת (שחקרה את דפוסי ההתקשרות של צמדי תינוקות בני שנה ואמהותיהם) קרוי "דפוס התקשרות בטוח", והוא הבסיס להתפתחות רגשית ואישיותית תקינה.

לסקירת הספר המלאה בעיתון "הארץ", מוסף הספרים השבועי