בעולם המערבי הבכורה ניתנה לאנשים שלא מפחדים לדבר מול קהל ורוצים להיראות. אבל ספר חדש מגלה שכוחם של השקטים גדול מהצפוי

נירית בן-ארי

שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר

סוזן קיין. תירגמה מאנגלית: שרה ריפין. הוצאת מטר, 360 עמ',
 99 שקלים

ביישן, מתבודד, נחבא אל הכלים - כך אנחנו מדמיינים את האדם המופנם. קיין, מחברת הספר "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", טוענת שאנחנו טועים. "המלה 'מופנם' אין פירושה מתבודד או שונא אנשים", היא כותבת. "מופנמים יכולים להיות כאלה, אבל רובם ידידותיים לחלוטין. מופנמים גם אינם בהכרח ביישנים. הביישנות היא פחד מדחייה חברתית או מהשפלה, בעוד שמופנמות היא העדפת סביבה שאינה עתירת גירויים. הביישנות מטבעה גורמת כאב; לא כן המופנמות. אנשים נוטים לבלבל בין שני המושגים משום שלעתים הם אכן חופפים".

כדי להבין מה עושה אדם למופנם או למוחצן, וכיצד יכול הניתוח של תכונות אלה להשפיע על הבנת העולם שלנו, יצאה קיין למסע בעקבות סבה, בעקבות עצמה ובעקבות המופנמים בחברה ששכחה איך לשתוק.

המופנמות, קובעת קיין, היא היום תכונת אישיות סוג ב'. המופנמים "הם כמו נשים החיות בעולם של גברים, לא נחשבים בגלל תכונה הקיימת בבסיס זהותם. המוחצנות היא סגנון אישיותי מושך ביותר, אבל הפכנו אותו לאמת מידה דכאנית שרובנו מרגישים חובה לציית לה".

קיין הלכה ובדקה את הסוציאליזציה שנעשתה בארצות הברית לתכונות אופי אלו. היא ביקרה בבתי הספר הטובים ביותר לעסקים, בסדנאות לשיפור עצמי ובמעבדות לחקר המוח ומצאה ש"האידאל המוחצן" הוא הדומיננטי באופי האדם בתרבות המערב: "אנשים שדעתם מתקבלת הם אנשים שקולם נשמע".

אולם כשהתבוננה בתהליכי הסוציאליזציה של מי שהיו למנהלים ומנהלות בכירים במשק האמריקאי, היא מצאה שלחברות מצליחות היו דווקא מנכ"לים שקטים, מאופקים, אדיבים, נעימים ומדברים בלשון המעטה. היא מציינת מחקר שמצא אפילו שמופנמים מצליחים כמנהלים, מפני שאין להם עניין להיות דומיננטים בסיטואציות חברתיות, והם נוטים יותר להקשיב להצעות ולפעול לפיהן.

לסקירה המלאה של נירית בן -ארי במוסף הספרים של עיתון " הארץ"

כך הביסו המוחצנים את המופנמים - עיון - הארץ