חוקרי המוח האמריקאים, רוברט זאטורה וואלורי סלימפור שואלים מדוע נוצרת התשוקה האנושית למוסיקה ? הלוא אי אפשר לאכול מוסיקה או לשתות אותה, היא לא מגינה עלינו מפני הקור והגשם - ובכל זאת, הם מאבחנים בדרכם הכה־אמריקאית, אנחנו מוציאים סכומים ניכרים של כסף כדי "לצרוך" אותה. לאור ממצאי "נייצ'ר" הם מוסיפים: "אפילו בתקופה הפליאוליטית אנשים הקדישו זמן ומאמץ רב כדי ליצור מוסיקה"; ולפיכך, הם שואלים במאמרם ב"ניו יורק טיימס" מהשבוע שעבר, למה כל זה קורה? למה אוהבים בני האדם משהו שכלל אינו שימושי להם?
אילו התעניינו החוקרים ביצירות אמנות אחרות של המין האנושי, למשל בספרות ובשירה, בקולנוע ובאמנות הפלסטית, ודאי היו מוצאים שלל תשובות לשאלתם. מאפלטון ועד שייקספיר, מקורוסאווה ועד מילן קונדרה - התרבות המערבית לא חסכה בתיאור הכי אינטימי של החווייה המוסיקלית. הם לעומת זאת חיפשו את התשובה במקום אחר לגמרי: בנבכי המוח.
ולדבריהם, הם גם גילו זאת. כשמוסיקה מענגת נשמעת משחרר המוח דופאמין, מולקולה שמגיבה לגרוי מענג כמו אוכל ומין, ושמשוחררת באופן מלאכותי באמצעות סמים כמו קוקאין. זה די נדוש; אבל במחקרם רב השנים, מספרים זאטורה וסלימפור, הם החליטו לבדוק את ההיבט הצרכני של כל זה, והגו שיטה שבודקת את מידת הפעילות המוחית המענגת ביחס לכמות הכסף שאנשים מוכנים להוציא על מוסיקה.
הם גילו שהקורטקס, אותו חלק במוח שאמון על יצירת ציפיות וסיפוקן וכן על הזיכרון המוסיקלי והדמיון המוסיקלי, מגיב בעוצמה מענגת על הציפייה למוסיקה עוד לפני שהיא כלל נשמעת; ולכן כדי להבין מה קורה במוח כשמישהו מחליט לקנות מוסיקה הם השתמשו בתוכנות ההמלצה האוטומטיות שמצויות בכל אתר לרכישת מוסיקה באינטרנט. הסתבר להם שכאשר אדם שומע שיר חדש שהומלץ לו בעקבות שיר שגרם לו עונג מלכתחילה, מידת הדופאמין שמשחרר מוחו גדל, והיא נמצאת בזיקה ישירה לכמות הכסף שהוא מוכן להוציא על קניית השיר החדש.
חוויית ההאזנה של הניאנדרתל הדיגיטלי
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 