קייט קונולי, גרדיאן

16.05.2012

בערב ריקודים ב"קפה וילהלמינה" שברובע קרויצברג בדרום-מזרח ברלין, יושבים כ-20 בני אדם. המבוגר שבהם בן 98. הם הובאו לכאן כדי להימלט לכמה שעות מהדמנציה שמעצבת את חייהם וכולאת אותם בערפול מתמיד.

"המוזיקה היא פתרון מושלם לסובלים בדמנציה", אומרת כריסטה מאטר , פסיכולוגית ומנהלת אגודת האלצהיימר בברלין, שעורכת את מפגשי הריקודים האלה מדי חודש. לדבריה, "לחולי דמנציה מעירים כל הזמן. אומרים להם 'אל תעשו כך וכך' או 'אתם עושים את זה לא נכון', אבל כשהם רוקדים, הם נעים פתאום בביטחון עצמי רב. הם מכירים את הצעדים, המוזיקה מעוררת אצלם משהו. הם אולי לא זוכרים את שמות בני ובנות הזוג שלהם או של ילדיהם, אבל הם לא שכחו לרקוד". היא מוסיפה כי "הריקודים מאפשרים להם להרגיש את החיוניות שבחיים. הם מעניקים להם את התחושה שהם עדיין קיימים".

אוליבר סאקס, הנוירולוג האמריקאי ומחברם של ספרי מדע פופולרי, אימץ בספרו "מוזיקופיליה" את התיאוריה בדבר הקשר בין מוזיקה למוח האנושי. המוזיקה, הוא טוען, יכולה להתעלות על האלצהיימר. לדבריו, "מוזיקה יכולה לסייע בהכוונת המטופל ובחיבורו למציאות, זאת בשעה שכמעט כל דבר אחר נכשל".

קישור לכתבה בעיתון "הארץ"

המוסיקה מעירה את החולים מערפל הדמנציה