אהבה אקסקלוסיבית

אהבה אקסקלוסיבית – יוהאנה אדוריאן

הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2011, 199 עמ'

  בעדינות ובאהבה רבה – ובכישרון כתיבה נפלא - מתחקה יוהנה אדוריאן ברומן אהבה אקסקלוסיבית אחר מעשה ההתאבדות המשותף של סבה וסבתה: הוא חלה במחלה קשה, והיא לא רצתה לחיות בלעדיו.

ביום ראשון אחד ב- 1991 הם הוציאו את תוכניתם אל הפועל. ורה ואישׁטוָן הלכו אל מותם יחד, ובכך יצרו לסיפור האהבה שלהם, שהותיר בחוץ את שאר העולם והרחיק מהם אפילו את ילדיהם, את סופו ההגיוני היחיד.

על רקע רגעי האופל של ההיסטוריה האירופית במאה העשרים, אדוריאן מפיחה רוח חיים בבני הזוג המקסימים, המיושנים והאלגנטיים. הודות לכישרון הכתיבה שלה, היא מצליחה לשוות לסיפור האהבה העצוב והיפה הזה נימה קלילה, ולעתים אף משעשעת.

דברים רבים אפשר לומר על הזוג המוזר הזה. במשך כל ימי חייהם פנו זה אל זה בגוף שלישי, עישנו בשרשרת ונראו כמו כוכבי קולנוע. הם החביאו עבר שלא דיברו עליו ואותו הם, וכולם מסביבם, ביקשו לשכוח. אולם שש-עשרה שנים לאחר מותם חצתה נכדתם יוהנה אדוריאן את גבול השתיקה הנהוג במשפחתה, ויצאה למסע חיפוש אחר הלא נודע בחייהם של סבה וסבתה. במהלך המסע הזה גילתה דברים בלתי צפויים גם עליה עצמה.

קישור 1

חוות דעת ע"י: אירה יעקב

יוהאנה אדוריאן היא עיתונאית, והדבר מורגש בספר. הספר במידה רבה הוא תחקיר עיתונאי מעמיק המבקש לברר סוגייה כל כך כאובה ומשמעותית. מה מביא אנשים להתאבד? נסיבות החיים של הסבא והסבתא, עוד מחריפות את השאלה. היתכן, אני שואלת את עצמי, היתכן שמי שנאבק ושרד את מחנות המוות, ימצא את עצמו, אי-שם בהמשך דרך חייו, בוחר לקחת את חייו בידיו?

בדרך כלל הסוגיה של ביוגרפיות היא הפחות מועדפת עלי. קשה לי עם התחושה המציצנית שאני לא יכולה להתגבר עליה, או, לחילופין עם התחושה שעולה פעמים רבות, של עיצוב המציאות לנוחותו של כותב הספר. במקרה של אדוריאן, זה לא קרה. דווקא הלשון הדיווחית, העיתונאית, מאפשרת להתגבר על תחושת המציצנות, כיון שאדוריאן שומרת לכל אורך הספר על תחושה מאד נקייה וחסרת-פניות. מאידך, האהבה לסבא וסבתא איננה מעוורת את עיניה והן נשארות פקוחות גם למגרעות, לחסרונות. דווקא חשיפתן של תכונות פחות 'מועדפות' של הסבתא האלגנטית והאצילית, כמו הקמצנות, מאפשרות להביט בה בעין פחות ביקורתית, מאפשרות לראות בה אדם ולא רק פסאדה. בכך ללא ספק הצליחה הסופרת להעניק לסבה וסבתה מימדים של עומק ואנושיות. יש כאלה שלא מצאו אפשרות להזדהות עם "אהבה אירופית קרה". אני מוצאת הרבה אהבה וחום בתיאור המלא חמלה של הסבא והסבתא. אני לא משוכנעת שאני הייתי מצליחה לתאר בכל כך הרבה פרטים מדוקדקים את אורח חייהם היומיומי של סביי וסבתותי.
אני דוגלת ב"אנדרסטייטמנט" ולכן, נגע לליבי אופן התיאור המעודן של הסופרת. אני לא משוכנעת שתיאור חם ומלא רגש היה מועיל לספר, לדעתי היה פוגם. הספר היה הופך דביק ורגשני ומונע אפשרות שהדברים יחלחלו בצורה הזהירה והמדויקת, כפי שהספר עושה.

אני מוצאת שהספר הוא ספר על חיפוש של זהות. הבדיקה של הסופרת נועדה לאתר את שורשיה, לחפש מצפן ומפה שיאפשרו לה למצוא היכן למקם את עצמה.

אחד הקטעים בספר שמאד היו חזקים בעיני, הוא התיאור של יוהאנה אדוריאן הטסה במטוס לישראל, רואה במטוס יהודים מארצות שונות, שפות שונות, ומרגישה שמצאה את מקומה. מרגישה שהגיעה הביתה למרות שאיננה יכולה לשוחח בארץ את השפה ואיננה מזדהה עם המנהגים. נכדתם של ניצולי שואה שבחרו לשים קץ לחייהם, שלאורך כל חייה משפחתה השתדלה להעלים ולהתנכר לזהות היהודית, מצאה את מקומה בין היהודים. אלא, שלמרבה האירוניה, אדוריאן איננה יהודיה על פי ההלכה. נכדתם של ניצולי שואה היא בתה של אם גרמניה נוצרייה. לאור זאת, החיפוש אחר זהות של הסופרת, דומה כי נכשל, כמו מהלך חייהם של זוג שניצלו מהתופת ובחרו בסופו של דבר - במוות.

יחד עם זאת, לאורך הקריאה יש תחושה שהסופרת, בכל התחקיר המעמיק שערכה, תחקיר חוצה מדינות, לא הצליחה להיכנס לתוך נבכי נפשם של הזוג. האם זה בכלל אפשרי? האם אפשר דרך תחקיר של עובדות חיים, לחשוף את העצב הטמון במעמקי הנפש?

ישנו רגע אחד בספר, שבו הסופרת עשתה את הבחירה שלא להיכנס למקומות פרטיים. ודווקא שם יתכן שהייתה מוצאת תשובות, שלא הצליחה למצוא. מה קרה שבני הזוג בגדו זה בזו "פעם אחת"? מה עברה הסבתא בחייה, בילדותה, בצעירותה, שגרם לה לחוש חסרת אהבה? שגרם לה להיתלות בבעלה על מנת לקבל ביטחון ומשמעות? כל זה נסתר מעינינו.

היה רגע בערך באמצע הספר, שהתחלתי להרגיש שהחיים של הזוג קצת משעממים לקרוא עליהם, גם אם בוודאי אינם משעממים לחיות אותם. יש איזה קו דק שעובר בין הצורך להיכנס לתיאור של פרטים כדי להקנות חיות לאנשים המתוארים, לבין מצב שהפרטים מסתירים מעינינו את היער, את העיקר.

בעיני התיאור המדוקדק של יומם האחרון של זוג שהחליט לסיים את חייו בסיומו של היום הוא מרתק מאד, ואמיץ מאד (כשמדובר באנשים שאתה מכיר). משום כך, החלקים שבהם מתואר היום הזה, נקראו על ידי בשטף ובעניין רב במיוחד.

התיאור של הסידור והניקיון בבית הזכיר לי את הספר של אמונה אלון "ותכתבו: אהובתנו" שבו האם מקפידה שהכול יהיה מאד מסודר כדי שאם חו"ח תיפגע בפיגוע, הבית יהיה מסודר לאורחים שיבואו לשבעה.

ויש בזה משהו שמראה שהאדם, גם כשהוא מתכנן את סופו, לא יכול להימנע מלחשוב על מה שיהיה אחריו, מה שיקרה אחרי לכתו.
 

יש עוד פן שאפשר לדבר עליו בהקשר של הספר, גם אם הוא כמובן לא הנתיב המרכזי של מהות הספר, וזה הפן של קשרים משפחתיים, ובמיוחד, של הקשר בין סבים ונכדים. חשבתי על הקשר המיוחד שגרם לנכדה לעבור מסע שורשים שכזה ולנסות לחקור את חייהם של סבה וסבתה. הרי עצם הרצון לעשות זאת מעיד על קשר חם וקרוב. או על רצון לקשר כזה. נכון, הספר משקף דרך התנהלות מאד לא ישראלית מבחינה רגשית בין בני המשפחה. השאלה היא, האם זה נובע מהאופי האירופאי, או מהרתיעה של הנכדה להיכנס לאזורים פרטיים ואישיים מדי, או סתם מהעובדה שהיא עיתונאית יותר מאשר סופרת.

קישור 2
 

קישורים נוספים : ( תודה ליצחק שדמתי).

ראיון באנגלית עם יוהנה אדוריאן על ספרה אהבה אקלוסיבית

יוהנה אדוריאן על ספרה אהבה אקסלוסיבית