במוסד סיעודי במעלות מתגוררים ניצולי שואה, ומטפלים בהם מתנדבים גרמנים

מוסד בית אליעזר לא מכיר כמעט מצב אחר. נוח לו עם השקט. ומדוע לא יהיה? שכן יש לזכור שהבאים אל הר הקסמים הזה באים לא על מנת להחלים אלא כדי למות - בצורה הנוחה ביותר שתתאפשר - וכל מה שעשו בחייהם עשו זה מכבר ולא נותר להם אלא להרהר במעשיהם. זאת היו עושים אילו מוחם היה עוד כפי שהיה, ולא כך הוא. בכל זאת, כל אחד מהרהר כאן בדרכו, נאחז במה שנשאר (320 מטר!), במה שיישאר, או ממתין בהכרה מעורפלת. כך או כך, אין להם צורך עוד ברעש. לכן לשקט שלטון פה, ורק הכרזות ושלטי העץ עם פסוקי התנ"ך משמיעים את בשורתם, בגרמנית: להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום; הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

ב-78' התחילה הבנייה במעלות, בתכנון גרמני. גגות הרעפים הובאו בחלקים מגרמניה. גם הריהוט הובא משם או נבנה פה על ידי נגרים גרמנים, משום שאיכות הנגרות הגרמנית הבטיחה שיחזיק מעמד שנים רבות. בית אליעזר, שנקרא לא על שם אדם אלא בהשראת פסוק בישעיהו, נחנך ב-84'. מלכתחילה הוחלט לבנות מוסד קטן, ל-24 דיירים בלבד, כדי להבטיח לכל אחד מהם יחס אישי. המימון והמתנדבים באו, ובאים עדיין, מקהילות אוונגליסטיות בגרמניה. המתנדבים שלמדו סיעוד עובדים במחלקות; האחרים עובדים במטבח ובתחזוקה. אפילו אגורה לא מקבל המוסד מממשלת ישראל או גרמניה, והדיירים משלמים כל אחד כפי יכולתו.

 למאמר המלא בעיתון "הארץ"