מחלת אלצהיימר היא תוצר של מאמץ פוליטי ולא מדעי. ירידה ביכולותיו הקוגניטיביות של האדם היא תופעה רציפה ולא קטיגוריאלית. ההבדל בין הקשיש הלוקה בשיטיון קליני וזה המפגין יכולות גבוהות הוא כמותי ולא איכותי. על המדענים לנטוש את המאמץ לחיפוש אחר מחולל השיטיון ולהמירו בניסיון נחוש לפתח אמצעים להעצמת היכולות הקוגניטיביות בגיל השלישי.
'נס התחיה' של אלצהיימר הוא פועל יוצא של שני תהליכים . האחד, העליה בתוחלת החיים אשר הביאה לנסיקה בשיעור הקשישים באוכלוסיה, ובמקביל בייצוגם במוקדי הכוח. השני, ההבנה כי שינוי היחס של החברה לבעיות ייחודיות לקשישים מותנה בהפיכתן ליישויות קליניות שאינן תלויות בגיל, מחלות מן המנין.