כיצד מתמודד ילד יהודי יחיד החי בסביבה כפרית, פולנית-נוצרית ואנטישמית, עם המצוקה, הנידוי, הלעג והתנכלותם של חלק מהמורים ושל חלק מ"חבריו" לספסל הלימודים? מה הניע קצין גרמני למסור לידיו אישור יציאה מהגטו ולהציל בכך את חייו? איך הציל שלושה ילדים יהודים בעת שהתחבא ביער? ואיך קם מתוך בור שנקבר בו ביער לאחר שנחשב למת? אחרי שנים רבות של שתיקה, מתיישב פלץ ומגולל את סיפורו: על הילדות בעיירה איזביצה שבפולין, על הבריחה כפליט לאוקראינה, המאבק לחיים בגטו ורבה, הבריחה ליערות ומסע ההישרדות.
כיצד מתמודד ילד יהודי יחיד החי בסביבה כפרית, פולנית-נוצרית ואנטישמית עם המצוקה, הנידוי, הלעג והתנכלותם של חלק מהמורים ושל חלק מ"חבריו" לספסל הלימודים? מה הניע קצין גרמני למסור לידיו אישור יציאה מהגטו ולהציל בכך את חייו? איך הציל שלושה ילדים יהודים בעת שהתחבא ביער? ואיך קם מתוך בור שנקבר בו ביער לאחר שנחשב למת? האם יצליחו ניסיונותיו לשכוח את עברו ולברוא לעצמו התחלה חדשה בארץ-ישראל? האם אחרי כל מה שעבר יצליח לעמוד בחבלי הקליטה?
אחרי שנים רבות של שתיקה מתיישב מרדכי פלץ ומגולל את סיפורו: על הילדות בעיירה איזביצה שבפולין בבדידות של ילד יהודי במשפחה הנאבקת על קיומה בקרב סביבה כפרית, נוצרית ואנטישמית, על הבריחה כפליט לאוקראינה, המאבק לחיים בגטו ורבה, הבריחה ליערות ומסע ההישרדות - בשלג, ברעב, באפיסת כוחות, בבדידות ובייאוש - ועל המאבק להישאר בחיים למרות הכל עד לרגע השחרור המיוחל.
זהו סיפור של הישרדות ותושייה, המעיד על כוחם של החיים ועל כוחו של הרצון. רגעים של אור ותקווה שזורים בסיפור ברגעים של ייאוש וחשכה. המחבר אף אינו חוסף את שבט הביקורת ממוסדות המדינה שהעדיפו, לטענתו, את טובת המפלגות על טובת המדינה, ומהאחראים בצה"ל על קליטתם הלקויה של ניצולי השואה שהתגייסו במסגרת גח"ל.
קישור
מרדכי פלץ נולד בפולין בשנת 1919. לאחר מסע ההישרדות שלו בשואה שירת במטה המלחמה הסובייטי וקודם בו לתפקידי פיקוד ומטה. הוא כיהן כיושב ראש מחנה העקורים האסנהֶקֶה ובמאי 1948 עלה לארץ-ישראל במסגרת גח"ל. לאחר שחרורו מצה"ל שימש בתפקידי ניהול בכירים במוסדות ציבוריים ובתעשייה הפרטית. נשוי, אב לשני ילדים, סב לארבעה נכדים ומתגורר בירושלים.
הנה קטע מתוך ספרו של מרדכי פלץ, "שובר שתיקה" :
לאחר נדודים והישרדות בדרך לא דרך של שנתיים ביערות , בין הפרטיזנים וגם לבד מגיע מרדכי פלץ בלילה במקרה למשפחה צ'כית ששהתגוררה באזור האוקראיני. המשפחה , שלא הכירה אותו מיהרה לסייע לו ולהגיש לו עזרה במזון ובלבוש . " כעבור ימים אחדים הודיעה לי האישה האצילה שאני יכול להישאר אצלם עד סוף המלחמה. בני המשפחה לא דרשו ממני שאבטיח דבר. לא נתתי להם דבר כי לא היה לי כלום. רק אלוהים יודע למה הם נהגו בי כך, האם אין זו השגחה אלוהית? "
" הם סידרו לי בינתיים מחבוא קטן בעליית הגג של דיר החזירים. בעלת הבית השיגה בשבילי תנ"ך בשפה האוקריאינית וספר לימוד בשפה הרוסית" . נהניתי לקרוא בהם, ובאמצעותם גם הפגתי את המתח והשיעמום. אחרי זמן מה הרשו לי בעלי הבית לבנות "בית משלי". שוב בניתי מאורה קטנה, הפעם מתחת לדיר החזירים, לפי הדגם שבניתי ביער, אך במידות המתאימות לאיש אחד. קיבלתי מבעלת הבית שק ישן ובעזרתו הוצאתי החוצה אדמה בלילות. שוב דאגתי לבודד את הקירות ואת התקרה, דאגתי לפתח יציאה ולמכסה מתאים להסוות את הפתח והשתמשתי בצינור ישן לאוורור ולאור".
"בעלת הבית שלי גידלה אווזים בחצר. כדי שלא אצא מדעתי משיעמום ומפחד מתמיד, ביקשתי ממנה שתביא לי נוצות אווזים ומרטתי אותן לשימושה , להכנת כרים. כשהיו הימים רגועים עברתי למחבוא הראשון שבעליית הגג ( לא הייתי צריך לצאת החוצה מהדיר לשם כך) , והמשכתי לקרוא בשני הספרים שהביאה לי בעלת הבית" .
"כעבור כמה שבועות שמע חברי מוטל שגם בבית שבו התחבא הוא עומדים לחפש יהודים, ובא להסתתר במאורה הקטנה שלי. במאורה שכב מוטל ממש עלי- לינה נוחה יותר לא יכולתי לספק לו. גם אני חלקתי עמו את מנת האוכל שקיבלתי, ולא סיפרתי דבר לבעלת הבית שלי. אחרי כמה לילות חזר מוטל למחבואו . "
"מצבו של הצבא הגרמני כבר היה בכי רע. הוא נחל תבוסה אחר תבוסה, הגלגל התהפך, ואנו ראינו את האור בקצה המנהרה. הגרמנים "הגיבורים" איבדו כליל את ביטחונם, יחידותיהם החלו להתפרק, מסות של חיילים גרמנים ברחו מיחידותיהם, ורבים מסרו את עצמם ביזמתם לשבי הסובייטי."
"יום אחד שמעתי צעקות וקולות בגרמנית והרחתי ריח של שרפה. מכיוון ששכבתי מתחת לדיר החזירים לא הצלחתי להבין מה קורה בחוץ. לפתע באה אלי בעלת הבית נרגשת מאד ואמרה בלחש, "הכל נשרף לוקחים אותנו, אין עוד בית, אין דיר חזירים וגם אין חזירים. אתה נחשפת במחבוא שלך, הרם את המכסה!" .
"הרמתי את המכסה, והיא זרקה אלי בבהלה כיכר לחם ובקבוק מים. " אולי תצליח לשרוד, תהיה בריא" הפטירה לעברי ועזבה את המקום בריצה. כשנפגשנו לאחר זמן התברר שקודם שעלתה על העגלה לדרך לא ידועה ביקשה האישה מהגרמנים רשות לעשות את צרכיה ותחת שמלתה הסתירה את כיכר הלחם ובקבוק המים, שספק אם הייתי שורד בלעדיהם. האם מסוגל בן תמותה להגיע לדרגה של מסירות ואצילות נפש שכאלה מבלי שתפעם בקרבו רוח על-אנושית ותכוון את מעשיו" .
"נשארתי מבובלבל לגמרי במאורה שלי . שקט מוזר השתרר, גם נביחות הכלבים לא נשמעו. בלילה הרמתי בזהירות את המכסה של מחבואי וראיתי מסביבי רק פיח שחור. החיילים הגרמנים , ברשעות ובייאוש מנסותם, שרפו הכל - כפרים שלמים, תבואות בשדות , ומכל הבא ליד. הם לקחו עמם את התושבים והשאירו אדמה חרוכה."
"קולות ירי התותחים נשמעו קרובים יותר יותר . אחר יומיים או שלושה יכולתי לשמוע קולות המדברים בגרמנית. ידעתי היטב באיזו סכנה אני נתון, אך גם הבנתי שהגאולה קרבה. לא האמנתי שכשאצא חי מהגיהינום הזה, אחרי כל התלאות והסבל, אהיה מסוגל להמשיך בשגרת החיים - לאהוב, לעבוד וליצור. התפלתתי שלפחות ייוותר בחיים מישהו מבני משפחתי, וששם המשפחה לא יימחק לעד. "
"כעבור שעות מספר שוב שמעתי סביבי צעקות בגרמנית, יריות תותחים ומכונות ירי אחרות. הגרמנים התחילו לקבוע את מכונות הירי באדמה, הגיעו עד הקרשים של המאורה שלי, אך זזו מעט הצדה. הנה אני בין התותחים הגרמניים, והגרמנים מהלכים מעלי. לא עלה על דעתם שיהודי נמצא במחבוא ביניהם.... מה היה קורה לי לו היו מוצאים אותי. מזל שלא היו להם כלבים".
"אחרי כמה שעות של לחימה השתררה דממה, הגרמנים נסוגו. כיממה אחר כך, השכם בבוקר לפני זריחת השמש, שמעתי קולות ורחש של תכונה חדשה. שמעתי שפה אחרת, רוסית , לא ייאמן! שוב הרמתי לאט-לאט ובמשנה זהירות את המכסה של המחבוא שלי ולאחר שראיתי במו עיני את החיילים הסובייטים, יצאתי ממחבואי. החיילים הסובייטים נדהמו, מאין צץ הייצור הזה? הסברתי להם שאינני מפלצת... הראתי להם את "הבית" שהיה לי מתחת לאדמה במשך תשעה חודשים, אבל לא הצליחו להבין במה מדובר וקראו לקצין הממונה. הקצין הרוסי התייחס אלי בחיבה יתרה. תחילה הורה לחייליו להביא לי אוכל ושתייה. הוא סיפר לי שהוא ויחידותיו לוחמים מלב רוסיה, אולם בדרכו מלבוב עדיין לא ראה אף יהודי. סיפרתי לו שלחמתי עם הפרטיזנים וביקשתי ממנו להצטרף לאחת היחידות".
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 