הזיקנה על פי ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס נוהג לנעוץ חצים מחודדים בדרכו האלגנטית. גם בספרו החדש, בו הוא מערער על תפיסת הזקנה כתקופה שלווה וחסרת יצרים. גיבוריו הם קשישים סוערים, מיניים ולא שלמים עם עצמם. פשוט בני אדם. אז למה במציאות לא מקבלים אותם ככה? בארנס קורא לזה קנוניה

מאשה צור-גלוזמן  | 17/10/2008 13:09

 מקור וקרדיט : עיתון  מעריב ואתר NRG

 
הכחשה, לפי בארנס, היא הגישה הטובה ביותר כלפי הזקנה והמוות. "הכחשה מוחלטת", הוא מדגיש בשיחת טלפון ארוכה מביתו בלונדון. "אני מאמין שהדרך הכי טובה לעבור את זה היא לא לחשוב שכל זה קורה בכלל".

מצד שני, כל סיפורי "שולחן הלימון"  של ג'וליאן ברנס עוסקים בדבר הזה שעדיף להכחיש, ובאופן מקורי. בין שמדובר באלמנות שהסיבה היחידה שהן סובלות זו את זו היא בדידותן או בהומו מזדקן השואף לחסל את כל המשתעלים והמכחכחים בקונצרטים, נראה שהקובץ על מרכיביו השונים מתריס נגד התפיסה של הזקנה כינקות חוזרת, תקופת דמדומים נעדרת תשוקות, יצרים ותסכולים.

זה לא מפתיע. בארנס, 62, הוא סופר אלגנטי מאוד אך אינו מהסס לקרוא תיגר, בדרכו הג'נטלמנית ומלאת ההומור הדק, על הדעות המקובלות. ב"אנגליה, אנגליה", למשל , שראה אור לפני עשר שנים, הוא ברא שעתוק מוקטן של אנגליה-בשביל-תיירים ותקף את מה שהוא מכנה האירופוזיציה וההומוגניזציה של בריטניה, כלומר ההתבטלות התרבותית של אנגליה בפני אירופה וארצות הברית בעשורים האחרונים.

אף כי שימש כמבקר ספרים במשך תקופה ארוכה, לא היסס לעשות חוכא ואיטלולא מביקורת הספרות ב"תוכי של פלובר", הן באופן בו עיצב את הדמות הראשית שלו, והן בדברים ששם בפיה.

  קישור
        

שולחן הלימון
מאת ג'וליאן בארנס
מאנגלית: אורטל אריכה

גיבורי הסיפורים ב"שולחן הלימון" מזדקנים וניצבים אל מול סוף חייהם - מהם שמגיבים על כך בצער מר, מהם שמקבלים את הדין, ומהם שמשתוללים בחמת זעם.

רק התפאורה משתנה. היא נעה משוודיה של המאה השמונה-עשרה, דרך רוסיה של המאה התשע-עשרה וממנה למספרה מודרנית שבה המספר אומד את חייו דרך חוויית התספורת, או לאולם קונצרטים בגדה הדרומית של התמזה, שבה חובב מוזיקה יוצא למלחמת חורמה במשתעלים למיניהם. בסיפור "לדעת צרפתית" קשישה בת שמונים וארבע, מורה לשעבר ה"כלואה" במעון לקשישים, מתכתבת עם סופר, חוויה המעשירה את חיי שניהם. ב"תיאבון" אישה מקריאה לבעלה החולה מתכונים מורכבים כתחליף ליחסי מין, וב"היגיינה" יוצא חייל ותיק כמדי שנה לסידורים בעיר בשליחות אשתו אך גם לבילוי של אחר צהריים עם יצאנית.

בסיפוריו השנונים, המצחיקים, החכמים והמרגשים ברא ג'וליאן בארנס דמויות שתשוקותיהן ומאווייהן מתעצמים לנוכח הוודאות שככל שזה נוגע להן, שעון החול אוזל.

ג'וליאן בארנס הוא מחברם של רומנים רבים, ובהם "התוכי של פלובר", "אנגליה אנגליה", "באהבה וכו'", של קובץ הסיפורים הקצרים "מעבר לתעלה" ושל אוסף המסות "משהו להצהיר" (ראו אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן).

"סיפורים שמשפיעים על הקורא ללא רגשנות יתר; כמו תמיד, בארנס מצליח להיות בו זמנית מתוחכם מאוד ומצחיק מאוד." (לונדון רוויו אוף בוקס)

"הסיפורים אולי קצרים, אך גם מרגשים להפליא" (סנדיי אקספרס)

"בארנס יצר אוסף של אבחנות חדות שמוכיחות שהוא עדיין במיטבו" (אובזרוור)

 מקור וקרדיט : אתר החדשות של הוצאות כנרת , מודן ודביר