"אנשים בדרך כלל חושבים שוורקוהוליסט הוא אדם שעובד מאד קשה, או שיש לו נישואים גרועים והוא לא רוצה לחזור הביתה ולכן הוא נשאר במשרד", אומר פרופ' וילמאר שאופלי מהולנד, מבכירי החוקרים בעולם של תחום יחסי העבודה.
אולם לדברי שאופלי, ההגדרה הזו אינה מדויקת כלל. "וורקוהוליזם הוא מניע פנימי לעבוד, אובססיה שאתה צריך לעבוד בין אם אתה רוצה את זה או לא. אתה מרגיש רע, חסר תועלת ואשם כשאתה לא עובד, אז בבסיס אתה צריך לעבוד כדי להרגיש יותר טוב. וורקוהוליסט לא מסוגל להתנתק מעבודה וליהנות מדברים אחרים מלבד עבודה".
"השאלה הקריטית היא האם אתה מרגיש אשם לגבי זה", מסביר שאופלי, "גם אני בודק את האימייל שלי לפעמים בחופשות, אבל אני לא מרגיש אשם, אני יכול גם לא לעבוד ולא לחשוב על עבודה. עבור וורקוהוליסטים, זה בלתי אפשרי".
וורקוהוליזם - רע לאדם עצמו, לסביבתו ולארגון
"להיות וורקוהוליסט זה מעין תג של כבוד בעיני אנשים מסוימים. זוהי ההתמכרות הכי מוסווית, אך זו התמכרות לכל דבר. לפעמים להיות וורקוהוליסט יכול להיראות כדבר מה טוב, כי אדם כזה נחשב כאחד שניתן לסמוך עליו. בזכות זה הוא יקבל פידבק חיובי מראש הצוות שלו, וזה יחזק את ההתנהגות שלו. מחקרים הראו כי וורקוהוליסטים מתקדמים יותר מהר ומרוויחים יותר כסף. זה גורם לאנשים הללו לומר 'טוב, זה לא כל כך נורא לעבוד קשה, כי אני מקבל תגמול ראוי על כך'", אומר שאופלי.
עם זאת הוא אומר כי "וורקוהוליזם בא על חשבון קשרים חברתיים ובריאות. לוורקוהוליסטים יש בעיות קשות של שינה, הם בסיכון גבוה למחלות לב - משום שהם כל הזמן מעוררים ולא מסוגלים להירגע. מצאתי שמשום שוורקוהוליסטים לא יודעים מתי לעצור, הם פשוט ממשיכים לעבוד. הם מכלים את כל האנרגיה שלהם ומגיעים למצב של תשישות, עד שאינם מצליחים לצאת מהמיטה, ומרגישים כמו סוללה שהתרוקנה. אז הם עלולים להיות מרותקים למיטה כמה חודשים ולהרגיש מאד אשמים על כך. בסיכומו של דבר, להיות וורקוהוליסט נראה מועיל בשלבים הראשוניים, ויש אף מחקרים שטענו כך, אבל זה מטעה".
למאמר המלא בעיתון "כלכליסט"