ראיון עם ד"ר שאולי לב־רן, בן 42, פסיכיאטר, מנהל המרפאה לרפואת התמכרויות,

התמכרות היא בעצם חוסר איזון ביחסי הכוחות בין מערכת הגמול במוח, שמחפשת גמול וסיפוק מיידי, לבין המערכת המווסתת. אנחנו יודעים גם שטראומות מוקדמות גורמות לפעילות מוגברת באזור האמיגדלה, הקשור לזיכרון רגשי, שמפריעה לפעילות המערכת המווסתת.

כפסיכיאטר, מדוע בחרת להתמקד דווקא בהתמכרויות?

קודם כל, כי אני רואה מחוץ לקליניקה כל כך הרבה התמכרויות שהן לאו דווקא מקרי הקיצון. הבנתי גם שהתמונה שעולה מספרי הלימוד היא חלקית. ראיתי בתוך המערכת הפסיכיאטרית שעבדתי בה את תחושת חוסר האונים. שכיחות השימוש בחומרים פסיכו־אקטיביים אסטרונומית, אבל המערכת חסרת אונים. ברמה האישית אני יכול לומר שקל לי למדי לתקשר עם מטופלים סביב זה. זה לא מעורר אצלי שום כעסים או התנגדויות.

יש דבר כזה התמכרות נורמטיבית? כל הגברים האלה בני ה-40 שרצים מרתון.

תלוי. תראי, יש שתי שפות בתחום ההתמכרויות שכרגע לא מתקשרות ביניהן - הפנומנולוגיה ההתנהגותית והשפה הכמותית. אין ב-DSM, שהוא התנ"ך של ההפרעות המנטליות, כמויות. אין הגדרה של כמויות של אלכוהול, או סמים, או שעות משחק במחשב.

הכאב שכולנו סוחבים. יש רופאים שטוענים שהתמכרות היא טיפול אישי בטראומה. זה נכון, אבל זו עדיין תמונה חלקית. יש גנטיקה. שני אנשים יכולים לגדול באותו בית, לעבור את אותה התעללות ולהפוך לאנשים שונים בתכלית, שאחד מהם מכור והשני לא. נכון שיש חלק בהתמכרות שהוא ריפוי עצמי, אבל יש גם את החלק האחר. החלק האחר הוא לשאול מהי העבודה המניעתית שלנו כחברה, עד כמה כל אחד מאיתנו יודע מהי מצוקה רגשית ומהו כאב, ומה יקרה כשנגיד שכאב פיזי וכאב נפשי הם דומים, אבל אנחנו מטפלים בהם בדרך כל כך שונה

לראיון המלא בעיתון "הארץ" , מראיינת : איילת שני