פדגוגיה של פחד: אנחנו מפחידים את הילדים באמצעות החינוך שלנו".

פרופ' אריה קיזל: לא המלחמות גורמות לילדים שלנו טראומה, אלא אנחנו

אנחנו כל הזמן עסוקים בחינוך לפַּחַד, במקום לתת לילדים פשוט לחזור לחיים, אומר קיזל שעוסק בחינוך ופילוסופיה עם ילדים. לדבריו, צריך להפסיק את הניסיונות להרגיע, ולאפשר שאלות: "אנחנו חושבים שבגלל שילדים שואלים 'למה' הם מטומטמים, אבל זה לא נכון - הם מדענים, כמו גדולי הפילוסופים"

נתנאל גאמס

"השיח הפסיכולוגיסטי השתלט, לרבות על גבי דפי עיתון 'הארץ'. ילדים פוחדים, כמובן, כמו כולם, אבל הפחד שלהם מועצם על ידי המבוגרים", מודיע פרופ' אריה קיזל בפתח שיחתנו, שנערכת כמה ימים אחרי חילופי המהלומות עם איראן.

הורים רבים חוששים שהמלחמות בישראל מפחידות את הילדים וגורמות להם לטראומה, אבל קיזל דווקא חושב שהילדים בסדר גמור. הכל מתחיל, לטענתו, בגישה הטיפולית שהשתלטה על ישראל והאופן שבו הורים מגוננים על ילדיהם יתר על המידה. הוא קורא לזה "פדגוגיה של פחד".

"הנחת היסוד של המבוגרים היא שילדים נמצאים במצב של פחד, והם מושיטים להם יד כדי לגונן עליהם. יש בעיה? נריץ את הפסיכולוגים לבית הספר, הילדים יציירו ציורים כדי לבטא את רגשותיהם וכו' וכו', והכל יהיה בסדר".

מה הבעיה עם תמיכה נפשית בילדים, בטח בשעת מלחמה?

"אני לא מקבל את העמדה הזאת. ניהלתי בית ספר יסודי של 900 ילדים במשך שבע שנים - והמורים היו היסטריים וכתוצאה מכך גם הילדים. כשאנשים משדרים היסטריה, בנוגע למלחמה למשל, זה עובר לילדים. זו פדגוגיה של פחד: אנחנו מפחידים את הילדים באמצעות החינוך שלנו".

לטענתך אנחנו טועים בגישה שלנו כלפי ילדים.

"אנחנו חושבים שילדים הם נזקקים, במצב נחות למבוגרים, שהם האוכלוסייה הפגיעה ביותר. זה נכון במידה מסוימת - הם הנפגעים הגדולים ביותר ממלחמות, כמו שאפשר לראות - אבל אני מדבר על מה שמחוץ לעולם הטיפולי. הם למשל עצמאיים בחשיבה שלהם, חושבים אחרת ממבוגרים; הם חושבים באופן יצירתי, אינטואיטיבי ומופרע, במובן הטוב של המילה. החשיבה שלהם קוצנית. כמו שאין להם בעיה להתלכלך, ככה הם גם חושבים.

"מכיוון שהם מסתכלים על העולם בפליאה ושואלים 'למה?' כל הזמן, אנחנו חושבים שהם מטומטמים ולא מפותחים. אבל זה לא נכון, הם מדענים, הם כמו גדולי הפילוסופים שמסתכלים על העולם ומתפעלים ממנו".

 לראיון המלא בעיתון " הארץ"