הלם קרב, PTSD והתפתחות הפסיכולוגיה של הטראומה
מאת : מכון פסגות – מרכז המומחים לטיפול התנהגותי קוגניטיבי
ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם מבחינת החוקים והשירותים הניתנים להלומי קרב ולסובלים מתסמיני פוסט טראומה (PTSD). על אף האמור יש הרבה מה לשפר. בשנים האחרונות בישראל נעשתה רפורמת ‘נפש אחת’ שעוזרת למי שמוכר על ידי משרד הביטחון, אך גם אחרי הרפורמה, לאחר אסון ה-7 באוקטובר ראינו בשנית כי יש מעמדות שונים בעיני המדינה וחוק אחר לאנשים שחווים את אותה הבעיה, מי באופן ישיר או מי כבני משפחה וחברים של מי שהיה באסון. כלומר החוק אינו שווה עבור מי שהוכר על ידי משרד הביטחון לעומת מי שהוכר על ידי משרד הבריאות והמשרד לשירותים החברתיים (הרווחה). במאמר זה ננסה להסביר על ההיסטוריה של אבחנת הלם קרב כצורה מוקדמת של הגדרת הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). בחלק אחר במאמר נסביר על טיפולים יעילים לתסמיני פוסט-טראומה שבהרבה מקרים באופן אבסורדי אינם ניתנים בטיפול הנפשי, מתוך חשש להרע למטופלים, כך על פי המחקרים. המונח הלם קרב הוא כאמור מושג עתיק. הרעיון בהגדרת הבעיה כפי שנצפתה אז היה מאוד חיובי- אם הפחד הוא משהייה באיזורי קרב ונוצרת בשל פיצוץ, הפתרון עובר דרך עיסוק בנושא שמייצר את הבעיה. בעצם רצו להתייחס אליה כאל משהו נקודתי וזמני. זה נשמע רעיון חיובי שנותן תקווה.
מי שמכיר אנשים הלומי קרב הסובלים מהפרעת פוסט טראומה בטח מכיר את הדריכות בה הם נמצאים ברוב היום והקלות בה הם יכולים להיבהל מקול של פיצוץ. אז מה הבעיה עם הגדרה צרה כזו כמו הלם קרב? נתחיל מכך שלא אצל כל אדם הבעיה החלה בגלל פיצוץ או קרב, וגם לא נראית אותו הדבר. החדשות הטובות הן שלתסמין הבהלה בטראומה וגם עבור תסמינים אחרים אפשר לבצע טיפול יעיל וממוקד לטראומה חריפה שפעמים רבות פותר כמה מן הבעיות שפוגעות באיכות החיים. כאשר מתבוננים על הבעיה בצורה כזו אפשר להגיד שלמרות עוצמת הרגשות, הבעיה קשורה לסיבה מסוימת, למצב צפוי מראש (רעש, תחושה גופנית, מחשבה חודרנית, רגש מסוים), ולכן ניתן גם לבצע טיפול מתאים ולהפוך את הבעיה הקשה לבעיה שאפשר יותר לחיות איתה כאשר נתקלים בה מחדש. מצד אחד טוב שהגדרת הבעיה השתנתה. היום אנחנו יודעים שהלם פגזים לא היה מושג שהיה קרוב להכיל בתוכו את כל מגוון מצבי הטראומה שגורמים להפרעת דחק בתר-חבלתית (PTSD), מצד שני בשל ניסוח מחדש של הלם קרב כבעיה פסיכיאטרית-רפואית ואופנות הטיפול הנפשי שהיו קיימות באותה התקופה של מלחמת העולם הראשונה, נותרנו עם גישה מעט מאשימה כלפי האנשים שסבלו מהבעיה וכלפי הורים ובפרט אימהות האנשים. נרצה להציע נקודות מבט עדכניות על תפקידה של אבחנה פסיכיאטרית בראי של הלם קרב כמעצב קדמון של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בתחילת המאה העשרים. המאמר ינסה לבחון איזה קשר, אם בכלל, עשוי להתקיים בין היסטוריות של גישות טיפוליות אחרות וגם תפיסות תרבותיות של טראומה כנצחית ובלתי משתנה.
למאמר
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 