מקור וקרדיט : אלי שאלתיאל , עיתון "הארץ" ההיסטוריון אורלנדו פיגס התמקד דווקא בזיכרונות מחיי היום-יום בברית המועצות הסטליניסטית. להפתעתו גילה שחלק גדול מהזיכרונות הללו בכלל מומצאים. "המלחשים" אינו חיבור סוציולוגי או אנתרופולוגי, וגם המונח "ספר" אינו מיטיב לתאר את ייחודו: מסמך עדות מזעזע המתעד את סיפוריהם של הקורבנות. מבחינה זו הוא גם "יד זיכרון", מונומנט מרשים בהיקפו ובתובנותיו.
כהיסטוריון קפדן ואמון על כללי הכתיבה של מקצועו, אורלנדו פיגס נצמד לכרוניקה. עשרות ממאות העדים שריאיין נבחרו לספר את סיפורם. כל תקופה ותת-תקופה ומאפייניה. מחנות הגולאג, וכל מה שנעשה בהם, הם צירים מרכזיים בעלילות. פיגס מתמקד במשפחות, שהרי סבלו של היחיד היה תמיד מסכת קשה גם לסובבים אותו.
אחת מתוצאותיו הקשות של המשטר הסטליני היא השבר שחולל בגרעין המשפחתי. הקומסומול ופלוגות הפיונירים דאגו להרחיק את הצעירים מן ההורים, והאידיאולוגים הקיצונים הרי טענו בבואם לשלטון כי רעיון המשפחה הוא המצאה בורגנית שתיעלם בעולם החדש הסובייטי.
פיגס אינו מופתע כלל למשמע העדויות המצמררות על בנים ובנות שהסגירו את הוריהם הסוטים מדרך הישר. הוא גם יכול להסביר את המנגנון הנפשי שהוליך נפגעי משטר רבים להצדיק בפומבי את מה שנעשה להם. דין התנועה והגורל ההיסטורי הידוע והנחרץ היו יותר מסתם סיסמאות במשטר הסובייטי.
לאחר שנים, ומשמצטברות הידיעות, אפשר להבין מדוע חששו כל כך השלטונות מן המשפחה, מן התא הזה שגילה לעתים סימני הישרדות עקשניים ורצון עז לדבוק במסורת בעולם זה של אימה ושקר, שבו הורים פוחדים מבניהם ועם זאת טורחים להבטיח להם את כל התנאים הדרושים להשתלב במשטר החדש.
למאמרו המלא של ד"ר אלי שאלתיאל בעיתון "הארץ" ( מוסף הספרים) .
פרטי הספר באנגלית