גבולותיה הדקים של האינטימיות האנושית

איך רוקנתי את בית הורי ? לידיה פלם. תירגמה מצרפתית: קרן שמש. הוצאת רסלינג, 125 עמ', 74 שקלים

הדילמה הרגשית הבלתי-פתורה המתוארת בספרה היא דו-כיוונית: מצד אחד יש בה התמודדות עם סודות העבר המשפחתי, ומצד שני היא מופנית כלפי העתיד: מה לעשות עם כל מה שנשאר בבית, להיפטר או להשאיר? האם לשמור את החפצים על כל הזיכרונות האצורים בהם או להיפרד ולזרוק? לכאורה נדמה שהיתמות והסבל הם פריבילגיה אנושית, אבל "גם החפצים הופכים ליתומים," כותבת פלם. "הם זקוקים להורים מאמצים, לחברים חדשים, לבעלים שיהיו שוב בלעדיים וקנאיים להחריד, שיטפלו בהם היטב. החפצים סובלים כשהם חסרי שימוש, נטושים, בטלים ממעש. איך אפשר למשל לזרוק מפתחות בלי לדעת לאן הם שייכים?"

שני נתיבים נפרשים כאן: אחד אישי ובמרכזו מותה של האם, והיתמות שגורמת לרצות ולבחון מחדש את החשבון הרגשי הפתוח בקשר הסבוך שבין האם והבת. הנתיב האחר מסתעף מן הראשון, וכולו עוסק בסיפור המשפחתי המושתק של ניצולי מחנות הריכוז, שנגלה לבת בנבירה שנכפתה עליה. כל אותם שרידים שהועלמו מעיניה, שמעולם לא הוכרז על קיומם, כל אותן פיסות זיכרון אילמות שנטמנו במשך שנים עמוק בארונות - תמונות, פנקסים, סדינים, מפות, ואפילו קולב עץ ישן - כל אלה מתגלים כחלק מירושה לא-כתובה שרק עכשיו יינתנו לה מלים. "אמהותיי מזמן עבר, אתן שחייתן לפני ארבעה, חמישה, שישה או שבעה דורות, אנייס, סופי, ז'וליה, רגינה, קרולין, עמליה, ברטה, אני מברכת אתכן לשלום באמצעות המפות והסדינים הלבנים שלכן. אני חושבת על הגורל שלכן (...) אנא אל תנטרו לי, אני בתם של המילים והנייר".

פלם, פסיכואנליטיקאית יהודייה המתגוררת בבריסל, בת יחידה להורים ניצולי מלחמת העולם השנייה, הקדישה בעבר ביוגרפיה לפרויד (2003) וספר לקזנובה (1998), ואילו כאן היא כותבת את עצמה בתוך ממואר שמנסה להיאבק בכל נטייה לסנטימנטליות. אמנם היא אינה הראשונה לחשוף את המועקה הכבדה שרחשה מתחת לשתיקת הניצולים, היא גם אינה הראשונה לתאר את חשבון הנפש שמעורר מותו של הורה ואת ההתמודדות המכאיבה עם המוות הזה; הספרות והשירה המודרנית עסקו בכך לא מעט - למשל "פרידה מן ההורים" של פטר וויס (1961), "נחלת אבות" של פיליפ רות (1991), וכמובן "מוות קל מאוד" של סימון דה-בובואר (1963) - ולא פעם פעלו הכותבים הללו תחת צלו הכבד של פרויד, שגם הוא - כותבת פלם - לא האריך לחיות אלא תשע שנים אחרי אמו, וגם הוא - כותבת פלם - לא רוקן מעולם את בית הוריו.

 לסקירת הביקורת המלאה של אילת שמיר