מאת: מערכת דוקטורס בשיתוף עמותת אחת מתשע
בשנים האחרונות ניכרת הצלחה בהארכת חיי חולים בסרטן מתקדם, ואנו עדים למגמה הולכת וגוברת של העתקת מקום הטיפול מבית החולים לבית המגורים. כפועל יוצא, התמודדות עם מחלת הסרטן משפיעה לא רק על החולים עצמם אלא גם על בני זוגם המטפלים. מגמה זו מגבירה את האחריות והעומס הנפשי שמוטלים על כתפי המטפלים הקרובים שהם בדרך-כלל בני הזוג של החולים. העומס הנפשי יכול לבוא לידי ביטוי בין היתר בתופעות המאופיינות בדיכאון, עצב, ועיסוק מוגבר במחשבות על אובדן ומוות. למרות הנטל הרגשי והפיזי המוטל על המטפלים, קיימת נטייה להתעלם מהתמיכה הרגשית לה הם זקוקים. תמיכה אשר עשויה לשפר לא רק את מצבם, אלא להשפיע לטובה גם על בני הזוג החולים.
בימים אלה מתפרסם מחקר חדש, ב-Journal of Clinical Oncology, כתב עת מוביל בתחום האונקולוגיה, שנערך בטורונטו ואותו הובילה ד"ר מיכל בראון, פסיכו-אונקולוגית בכירה בהדסה. המחקר, שנערך בשיתוף פעולה בין המרכז הרפואי הדסה בירושלים ובית החולים פרינסס מרגרט בטורונטו, הקיף 101 חולי סרטן מתקדם ובני זוגם שהוגדרו על-ידם כמטפלים העיקריים. המחקר ביקש לבחון את מידת ההשפעה של ההתמודדות עם מחלת הסרטן על בני הזוג המטפלים, וכיצד זו באה לידי ביטוי.
המחקר הקיף חולים/ות בסוגים שונים של סרטן ואת בני/בנות זוגם המטפלים. גיל ממוצע של הנחקרים עמד על כ-60 שנה, ומשך מערכות היחסים הזוגיות היה כ-30 שנה בממוצע. מסקנות המחקר היו כי המתח והלחץ הנפשי בהם נתונים בני הזוג המטפלים, עלולים להיות גבוהים אף יותר מהלחץ שחוו החולים עצמם. קרוב ל-40% מהמטפלים דיווחו על תסמיני דיכאון, שיעור הגבוה כמעט פי שניים מאשר אצל החולים עצמם.
למאמר המלא ...