מקור וקרדיט : אתר הידען
למה רוב הגברים משתמשים בטלפון כדי להחליף מידע ולא כדי לפטפט? למה נשים רבות כל-כך אוהבות לדבר על רגשותיהן ועל מערכות היחסים שלהן? ההבדלים האלה בין המינים ועוד רבים אחרים המוכרים לכולנו מחיי היום-היום, מקבלים הסבר חדש ומפתיע בספרו של הפסיכולוג הנודע וחוקר האוטיזם, סיימון בארון-כהן.
בארון-כהן טוען כי כ-95 אחוז מן האוכלוסייה הם בעלי אחד משלושת המוחות האלה: מוח נשי, מוח גברי ומוח מאוזן.
המוח הנשי בנוי בראש ובראשונה לאמפתיה - להתחברות טבעית וספונטנית אל מחשבותיו ורגשותיו של אדם אחר. ואילו המוח הגברי בנוי בראש ובראשונה להבנת מערכות ולבנייתן - הבנה אינטואיטיבית של כללי היסוד השולטים בהתנהגותה של מערכת, כדי לחזות את פעולתה או כדי להמציא מערכת חדשה.
במוח המאוזן האמפתיות והמערכתיות חזקות במידה שווה.
5 האחוזים הנותרים הם בעלי מוח נשי קיצוני או מוח גברי קיצוני.
בארון-כהן מאשש את התיאוריה שלו במספר רב של דוגמאות ומחקרים מתחומים רבים ומגוונים, החל במבחני אישיות וכלה בפיזיולוגיה של המוח, ובעיקר במחקריו שלו, המראים כי ההבדל המהותי בין המוח הגברי למוח הנשי מופיע כבר אצל תינוקות בני-יומם.
לקראת סוף הספר מציג בארון-כהן תיאוריה מרתקת ומהפכנית על האוטיזם הקל, המכונה תסמונת אספרגר. לטענתו, לבעלי תסמונת זו יש מוח גברי קיצוני, מה שמסביר מדוע רבים מהם מצטיינים בניתוח מערכות מורכבות ביותר אך אינם מסוגלים ליצור קשרים רגשיים עם הקרובים להם.
הבנת ההבדל המהותי בין המינים, על פי בארון-כהן, יש בה כדי לסייע בידינו לא רק להבין את החולשות של בני ובנות זוגנו, אלא גם לפתור את אחת החידות המדעיות הגדולות של זמננו.
סיימון בארון-כהן הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה באוניברסיטת קיימברידג' וראש המכון לחקר האוטויזם בקיימברידג'.
ההבדל המהותי מאת סיימון בארון-כהן בהוצאת עם עובד סדרת 'אפקים מדע' בעריכת עתליה זילבר, תרגום: יוסי מילוא, 271 עמודים.
מתוך הספר הפרק הפותח, פרק 1:
המוח הגברי והמוח הנשי
ההבדלים הנפשיים המהותיים שבין שני המינים הם נושא מורכב ועדין בעליל. יכולתי להלך סביבו על בהונות, אבל נראה לי שהייתם רוצים שאציג את התאוריה של הספר הזה במלים מפורשות ופשוטות. הנה היא אפוא:
המוח הנשי בנוי בראש ובראשונה לאֶמפּתיה
המוח הגברי בנוי בראש ובראשונה להבנת מערכות ולבנייתן.
בשאר עמודי הספר הזה אני מקווה לשכנע אתכם
שלתאוריה הזאת יש ראיות מתרבות והולכות.
ואולם אני יכול לשער שאפילו בעמוד הראשון הזה יש כמה קוראים שנחרדים. האם תספק התאוריה הזאת תחמושת לראקציונרים המבקשים להגן על חוסר השוויון בהזדמנויות הניתנות לגברים ולנשים? קוראים אלה אולי לא יירגעו עד שישוכנעו שאפשר לעשות בתאוריה הזאת שימושים פרוגרסיביים. בה במידה אני יכול לשער שמקצת הקוראים יהיו נכונים ללכת אתי כברת דרך ולבחון את הרעיון, שהיה בעבר בחזקת טאבו, שיש הבדלים מנטליים בין גברים לנשים.
אבל משיתבררו הסיבות היסודיות להבדלים האלה בין המינים, עלולים הקוראים האלה למצוא דברים שהיו מעדיפים שלא לראות. כמה מהם אולי יקוו שההבדלים האלה נובעים מנסיון החיים בלבד; אבל מה אם הם משקפים גם גורמים ביולוגיים מולדים? יתר על כן, אם אכן יש הבדלים מנטליים יסודיים בין המינים, האם אפשר לשנותם? ואולי ראוי לברך על ההבדלים בין המינים ולא לחשוש מהם דווקא?
בפרקים הבאים אדון בנושאים שכאלה ודומיהם. אבל תחילה אני מבקש להרחיב את הדיבור על שתי הטענות המרכזיות של התאוריה.
המוח הנשי: אמפתייות
אֶמפַּתוּת (empathizing) היא הדחף לעמוד על רגשותיו ומחשבותיו של אדם אחר ולהגיב עליהם ברגש הולם. האמפתות אינה כרוכה רק בשיקול קר מה אדם אחר חושב ומרגיש (מה שמכונה לפעמים "קריאת הנפש" [mind reading]). גם פסיכופתים מסוגלים לכך. האמפתות מתרחשת כשאנו מרגישים תגובה רגשית הולמת, רגש שהתעורר על ידי הרגש של האדם האחר, והיא נעשית כדי להבין אדם אחר, לחזות את התנהגותו וליצור עמו קשר ותהודה רגשיים.
נניח שאתה מבין שג'יין שרויה בכאב, אבל אתה אדיש או מנותק או שמח או שקוע בעצמך. זו אינה אמפתיות. עכשיו תאר לעצמך שלא זו בלבד שאתה מבחין בכאבה של ג'יין, אלא שמיד מתעוררת בך גם דאגה, ואתה נזעק ומרגיש רצון למהר אליה ולעזור לה להקל את כאבה. זוהי אמפתות. והיא כוללת הבחנה ותגובה על כל רגש וכל מצב נפשי, לא רק על רגשות ברורים כגון כאב. האמפתיה מתעוררת מתוך רצון טבעי לדאוג לזולת. השאלה מהיכן נובע הרצון הזה שנויה במחלוקת, ואני דוחה את העיסוק בה לפרקים 7 ו-8.
בספר הזה אבחן את הראיות שנשים, בממוצע, חשות אמפתיה ספונטנית במידה רבה יותר מן הגברים. שימו לב שאיני מדבר על כל הנשים: רק על האישה הממוצעת בהשוואה לגבר הממוצע. האמפתיה היא כישור (או קבוצה של כישורים). וכמו בכל כישור אחר, כגון אתלטיות או יכולת מתמטית או מוסיקלית, כולנו ניחנים בה במידה משתנה. וכשם שאנו תוהים מדוע אדם מסוים מוכשר, ממוצע או אפילו לוקה בחסר באחד התחומים האחרים האלה, כך אנו יכולים להעלות על דעתנו הבדלים אישיים באמפתיה. אפשר אפילו לראות באמפתיה תכונה, כמו גובה, מפני שגם היא דבר שאנחנו נבדלים בו זה מזה. וכשם שאפשר למדוד את גובהו של אדם, כך אפשר למדוד הבדלים בין בני אדם באמפתיות. בפרק 4 אבחן כמה שיטות למדידת ההבדלים האלה.
המוח הגברי: מערכתיות
מַעֲרכתיוּת (systemizing) היא הדחף לנתח, לחקור ולבנות מערכת. המערכתן מבין באופן אינטואיטיבי איך דברים פועלים, או חושף את כללי היסוד השולטים בהתנהגותה של המערכת. הוא עושה זאת כדי להבין את המערכת ולחזות את פעולתה, או כדי להמציא מערכת חדשה.
יש מערכות מכל מיני סוגים; ברֵכה, כלי רכב, צמח, קטלוג של ספרייה, יצירה מוסיקלית, איצטדיון קריקט ואפילו יחידה צבאית - כל אלה מערכות. כולן פועלות על קלטים ומפיקות פלטים ומשתמשות בכללי זיקה מסוג "אם-אז (if-then)". דוגמה פשוטה למערכת היא עמעם אור. תארו לכם את האור בתור קלט. אם תסובבו מעט את חוגת העמעם בכיוון השעון (פעולה) [אז] תזהר הנורה שבתקרה יותר (פלט 1). אם תוסיפו לסובב את החוגה, [אז] תזהר הנורה עוד יותר (פלט 2). כללי המתאם מסוג "אם-אז" מאפשרים לנו לחזות את דרך פעולתן של רוב המערכות הלא-חיות. באמצעות ניטור הקלט, הפעולה והפלט אפשר לגלות מה מאפשר למערכת לפעול באופן יעיל פחות או יותר ומהו טווח הדברים שהיא מסוגלת לעשות. כשם שהאמפתות חזקה דיה להתמודד עם מאות הרגשות הקיימים, כך המערכתות היא תהליך שיכול להתמודד עם מספר עצום של מערכות.
אני טוען שבממוצע גברים נוקטים מערכתיות באופן ספונטני במידה רבה יותר מנשים. ושוב, שימו לב שלא אמרתי "כל הגברים". איני מתכוון אלא לממוצעים סטטיסטיים, ואפשר ללמוד על הכלל גם מן היוצאים מן הכלל. אבל לפי שעה נכנה את המוח הגברי מוח מסוג מ' (מלשון מערכתות).
ובדומה לרעיון שבתוך האוכלוסייה כולנו שונים זה מזה בדרגת האמפתיות שלנו, כך יש הבדלים אישיים גם במידת המערכתיות שלנו. רובנו נופלים במרכז הגרף שבאיור 2, אבל כמה בני מזל נופלים בשוליים הימניים. לאחרים, מערכות (כגון מנועי מכוניות, מחשבים, מדע, מתמטיקה והנדסה) הן חידה, ומקומם בקצה האחר של ההתפלגות - בשוליה השמאליים. בהמשך נראה אם אכן הגברים (בממוצע) עומדים בדרגה גבוהה יותר בסולם כישורי המערכתיות.
מערכתיות לעומת אמפתיות
האם אפשר לנקוט גישה מערכתית כלפי אדם? המערכתיות פועלת היטב כשמנסים להבין מערכת בתוך האדם, כגון השחלות בגוף האישה. אפשר לגלות, למשל, שבקרב נשים הרות בנות עשרים תפיל אחת מתוך עשר את ולדה, ואילו בקרב נשים הרות בנות שלושים וחמש יעלה שיעור ההפלות לאחת מתוך חמש. בגיל ארבעים תפיל אחת משלוש נשים, ובגיל מבוגר בשנתיים בלבד, ארבעים ושתיים, יפילו תשע נשים מתוך עשר. בדוגמה הזאת הפעלתי גישה מערכתית על פוריות האישה. במילים אחרות, נהגתי בה כבמערכת כפופות לחוקים. הקלט למערכת הוא שחלותיה של האישה, הפעולה היא העלייה בגיל האישה והפלט הוא הסיכון להפיל את הוולד.
המערכתיות יכולה להועיל גם כשמנסים להבין קבוצת בני-אדם בתור מערכת, לדוגמה, דפוס תאונות הדרכים בכביש מהיר מסוים או דפוסי הצבעה בבחירות; מכאן המושג "מערכת" תנועה או "מערכת" בחירות. המערכות האלה, ככל מערכת אחרת, יכולות להיות כפופות לחוקים, סופיות ודטרמיניסטיות.
אבל המערכתיות כמעט אינה מקדמת אותנו כלל ברוב האינטראקציות החברתיות היומיומיות. יש פילוסופים הטוענים שהבנתנו את בני-האדם בחיי היומיום ("הפסיכולוגיה העממית" שלנו) מבוססת על כללים, והיא מכילה כללי "אם-אז" או הכללות כגון "אם עבר על אדם יום קשה [אז] הוא יהיה זועף." ואף-על-פי-כן התנהגותנו ורגשותינו אינם נשלטים בידי חוקים שיש בהם כדי להועיל. איך אפשר להסביר את העובדה שיש בני-אדם שמרגישים נפלא אחרי יום קשה? יתר על כן, סוגי הכללים שאפשר להפיק מתנהגותנו ורגשותינו כמעט אינם מועילים למי שמנסה להבין, או לחזות, את השינויים המתרחשים מרגע לרגע בהתנהגותו של אדם. תנו דעתכם על הַכּלל "אם אנשים יקבלו את מה שהם רוצים, [אז] הם יהיו מאושרים." נניח שאנחנו נוהגים לפי הכלל הזה ונותנים לג'וליה את מה שאמרה שהיא רוצה ליום הולדתה; למה בכל זאת היא אינה מאושרת? המערכתיות אינה יכולה לקנות לה אחיזה בעניינים כגון רגשותיו המשתנים של אדם.
לעומת המערכתיות, שהיא הדרך הטבעית להבין ולחזות את טבעם של אירועים ועצמים, האמפתיות היא הדרך הטבעית להבין בני-אדם. ננסה להפעיל את האמפתיות על ג'וליה בדוגמה האחרונה. היא אמנם חגגה את יום הולדתה וקיבלה את המתנה שרצתה בה, אבל באותו שבוע ציפתה לתשובות על הבדיקות שעשתה בבית החולים. אולי התוצאות לא היו טובות. אולי ראוי היה לנו לשאול אותה מה שלומה ולהתחבר אל רגשותיה, אל עולמה הנפשי. כללים פשוטים על התנהגותם של בני-אדם כמעט אינם מועילים אפילו באינטראקציה הזאת, הפשוטה לכאורה.
כמו שאתם רואים, המערכתיות והאמפתיות הן תהליכים מסוגים שונים בתכלית. משתמשים בתהליך האחד - אמפתיות - כדי להבין את התנהגותו של אדם, ומשתמשים באחר - מערכתיות - כדי לחזות כמעט כל דבר אחר. לצורך המערכתיות אתם זקוקים לניתוק וריחוק כדי לנטר מידע ולעקוב ולראות מה הם הגורמים המחוללים שינוי במידע. ואילו לצורך האמפתיות תזדקקו למידה של קרבה והתחברות כדי להבין שאתם נמצאים באינטראקציה עם אדם, לא עם אובייקט, עם אדם בעל רגשות, והרגשות שלו משפיעים על רגשותיכם.
בסופו של דבר, האמפתיות והמערכתיות מסתמכות על קבוצות נפרדות של אזורים במוח. לא מדובר בתהליכים מסתוריים אלא בתהליכים המבוססים על הנוירופיסיולוגיה שלנו.
סוגי המוח העיקריים
בשנת 1987 שאלה דורין קימוּרָה, פסיכולוגית מוַונקובר, את השאלה "האם מוחותיהם של גברים ונשים באמת שונים?" והמשיכה ואמרה, "יהיה זה מפליא אם יתברר שמוחותיהם של גברים ונשים אינם שונים, אם מביאים בחשבון את ההבדלים המורפולוגיים הגדולים ואת הבדלי ההתנהגות, הבדלים שלא פעם הם מדהימים, בין נשים לגברים."1 קימורה היא דוגמה מובהקת לחוקרים המסורתיים בתחום הזה, שהדגישו שני ממדים שונים בהגדרת המוח הגברי והנשי: השפה (עליונות נשית) והיכולת המרחבית (עליונות גברית). איני מכחיש את חשיבותן של השפה והיכולת המרחבית בהגדרת ההבדלים בין המינים, אבל נראה לי שיש עוד שני ממדים שנשכחו: האמפתיות והמערכתיות. יתר על כן, ייתכן שעליונותן של הנשים בתחום השפה נובעת מיכולת אמפתית גדולה יותר, והיכולת המרחבית הטובה של הגברים היא אולי צד אחד בלבד של המערכתיות שלהם. אך עוד בנושא זה בהמשך.
לכולנו יש כישורי מערכתיות ואמפתיות כאחד. השאלה היא, כמה יש לנו מכל אחת מהן? כשהדברים מגיעים למדידה, אנו זקוקים לאמות מידה או למבחנים טובים לכל אחד מתחומי הכישורים האלה. בהמשך הספר יובאו שניים מן המבחנים שלנו: מבחן "מנת המערכתיות", אס-קיו (Systemizing Quotient - SQ) ומבחן "מנת האמפתיה", אִי=קיו (Empathy Quotient - EQ). יש חשיבות להבדלים בין מי שציונו באחד המבדקים האלה גבוה מציונו של אדם אחר, ואנחנו נדון בהבדלים האלה. אבל לפי שעה נוכל לשוות לנו שלושה סוגים של מוחות. אפשר לראות בהם שלוש קבוצות רחבות של בני-אדם:
בני-אדם שהאמפתיות שלהם חזקה יותר (מפותחת יותר) מן המערכתיות. בסימון מקוצר: א > מ (הסימן > פירושו "גדול מ"). זה המוח שאני מכנה מוח נשי" או מוח מסוג א'.
בני-אדם שהמערכתיות שלהם חזקה מן האמפתיות, ובסימון מקוצר: מ > א. זה המוח שאני מכנה מוח גברי או מוח מסוג מ'.
בני-אדם שהאמפתיות והמערכתיות שלהם חזקות במידה שווה, ובסימון מקוצר: מ = א. מוח שכזה אכנה מוח מאוזן" או "מוח מסוג מ"א".
עם מי מאלה אתם נמנים? סוג א', סוג מ' או סוג מ"א? אתם יכולים עכשיו לנחש את התשובה, אבל לא מדובר באופן שהייתם רוצים לראות את עצמכם, אלא בציוניכם בפועל במבחני הכישורים האלה. כולנו עשויים לפנטז או להשלות את עצמנו שיש לנו כוח וכושר גופני טוב ואנו מסוגלים להשיג אוטובוס בריצה. אבל מה יתברר אם יעמידו אותנו במבחן אמיתי?
עתה נתאר לנו שני סוגי מוח נפוצים פחות:
1. בני-אדם בעלי מוח גברי קיצוני, כלומר טיפוסי מ' קיצוניים. נסמן אותם בסימון מקוצר מ >> א (הסימן >> מציין הבדל גדול מאוד בין הכישורים בשני התחומים.) אצל אלה המערכתיות רגילה או אפילו מפותחת ביותר, ואילו האמפתיות שלהם לוקה בחסר. במילים אחרות, האנשים האלה הם אולי מערכתנים מוכשרים, אבל ייתכן שהם "עיוורי נפש" (mindblind).2 בפרק 10 נעסוק בבני-אדם הנמצאים בספקטרום האוטיזם ונבדוק אם הם מתאימים לפרופיל המוח הגברי הקיצוני.
2. בני-אדם בעל מוח נשי קיצוני, כלומר טיפוסי א' קיצוניים, ובסימון מקוצר א >> מ. אלה ניחנו בכישורי אמפתיות רגילים או אפילו מפותחתים ביותר, ואילו המערכתיות שלהם לוקה בחסר. במילים אחרות, ייתכן שהאנשים האלה מצטיינים באמפתיות, יודעים להתחבר בדייקנות ובמהירות מפליאה לרגשותיהם של אחרים, ועם זאת, ייתכן שהם "עיוורי מערכות". בפרק 12 נשאל אם מוח נשי קיצוני אכן קיים, ואם כן, האם הפרופיל הפסיכולוגי הזה מעורר קשיים מיוחדים.
אני מבקש להתעכב עוד רגע על רעיון האוטיזם בתור הקצנה של המוח הגברי ולתאר בקצרה את הדמויות שאנו עומדים לפגוש בהמשך מסענו. שוו בנפשכם אדם שמצטיין כל כך במערכתיות עד שהוא מזהה שמות חוזרים של צַלמים ברשימות המשתתפים בעשיית סרטי טלוויזיה שונים. איך הוא עוקב אחר מידע רב כל-כך באותיות הזעירות שעל מרקע הטלוויזיה? או ציירו לכם מערכתן מעולה היודע לומר לך שאם 22 במרס נופל ביום שלישי, גם 22 בנובמבר ייפול ביום שלישי. איך עלה בידו לעמוד על החוקים השולטים בלוח השנה בדרגת פירוט גדולה כל-כך? אבל עכשיו תארו לעצמכם שאלוף המערכתיות הזה מתקשה מאוד באמפתיות. הוא עלול שלא לתפוס שעצם העובדה שהוא רואה במישהו חבר, אין פירושה שהדבר הדדי, או שלא לשים לב שרעייתו מדוכדכת אלא כשהיא בוכה ממש.
מיננו אינו קובע את סוג המוח שלנו
נניח שאני יכול לראותכם עכשיו. מובן שדי לי להסתכל באדם, ואפילו בפניו בלבד, כדי לקבוע אם הוא גבר או אישה. אבל אפילו לרגע איני מניח שמינו של אדם מלמד אותי משהו על סוג המוח שלו בתור אדם יחיד.
מן הראיות שאביא כאן עולה שלא לכל הגברים יש מוח גברי ולא לכל הנשים יש מוח נשי. לאמיתו של דבר, יש נשים עם מוח גברי וגברים בעלי מוח נשי. הטענה המרכזית של הספר הזה אינה אלא שיותר גברים מנשים הם בעלי מוח מסוג מ', וליותר נשים מגברים יש מוח מסוג א'.
מכאן שאם אתה גבר ואתה הולך לראיון עבודה במקצועות הסיעוד והטיפול, ואם את אישה בדרך לראיון עבודה במקצוע טכני, אל לכם לחשוש שמא המראיין יגיע לכלל מסקנה כלשהי בעניין כישוריכם לעשות את העבודה רק על פי מינכם. אני, למשל, גבר, אבל איני מתאים כלל לעבודה בתמיכה טכנית בכל מערכת שהיא (מחשבים או מערכות אחרות). נמשכתי דווקא אל מקצוע הפסיכולוגיה הקלינית - עולם שנשלט בידי נשים. כשאני זקוק לעצה איך לתקן את המחשב שלי אני פונה אל אישה נהדרת אחת מטריניטי קולג', טרֵיסי שמה. ושתי מדעניות בכירות, סוֶוטלַנה ורֶבֶּקה, מסייעות לי בהבנת הביוכימיה של ההורמונים. (את סווטלנה ורבקה אציג לפניכם כהלכה בפרק 8, שכן לשתיהן יש סיפורים מעניינים לספר לנו.)
כשאני מדבר על הבדלים נפשיים בין המינים, איני עוסק אלא בממוצעים סטטיסטיים. ואם יש להבהיר משהו מלכתחילה, זה הדבר: החיפוש אחר הבדלים בין המינים אינו סטראוטיפיזציה. החיפוש אחר הבדלים בין המינים מאפשר לנו לגלות איך ההשפעות החברתיות והביולוגיות פועלות על שני המינים בדרכים שונות, אבל אין הוא אומר דבר על בני-אדם יחידים. אם אנו מגלים שגברים, לעומת נשים, הם בממוצע גבוהים יותר, כבדים יותר, חזקים יותר, מהירים יותר, שעירים יותר, ראשיהם רחבים יותר וזרועותיהם ארוכות יותר, אין בכך כדי לומר שלא נמצא נשים החורגות מן הכלל הזה. (אחי סבי, האנדוקרינולוג רוברט גרינבּלַט, תיעד בכתביו כמה דוגמאות מאלפות של חריגים שכאלה.3) הסטראוטיפיזציה, לעומת זה, שופטת בני-אדם יחידים לפי מערכת של הנחות הנוגעות לקבוצה, וזהו דבר מגונה ומזיקה. אנחנו מגנים אותה בהקשרים של הפליית בני-אדם בשל גזעם, מינם, גילם או מעמדם, ולא בכדי. הסטראוטיפיזציה מצמצמת בני-אדם יחידים לממוצע, ואילו המדע מכיר בעובדה שבני-אדם רבים חורגים מן התחום הממוצע של קבוצתם.
מאדים ונוגה
כמה ספרים על ההבדלים בין המינים נוקטים גישה קלילה למדי. אמנם הקריאה בהם משעשעת, אבל מן הבחינה המדעית אין תועלת רבה בקביעה ש"גברים ממאדים ונשים מנוגה". הבדיחה שאנו באים משתי פלנטות שונות, לדוגמה, מסיחה את דעתנו מן העובדה הרצינית ששני המינים התפתחו על אותה פלנטה, ואף-על-פי-כן אפשר להבחין בהבדלים בדרכי החשיבה שלהם. אנחנו צריכים לדעת מה הסיבה לכך, ובפרק 9 אבחן את האפשרות שטיפוסי המוחות של שני המינים התפתחו מתוך התאמה לגומחות ביולוגיות שונות בגלל לחצים אבולוציוניים שונים. יתר על כן, ההשקפה שגברים באים ממאדים ונשים מנוגה מציגה את ההבדלים ביניהם הצגה קיצונית מדי. המינים אכן שונים זה מזה, אבל לא שונים עד כדי כך שאיננו מסוגלים להבין זה את זה.
יש עוד סיבה למה אני סבור שיש צורך בספר רציני בנושא הזה. יש חשיבות להומור ויש מקום לסאטירה, אבל עקיצות קלילות כלפי המין האחר עלולות להידרדר בנקל לסֶקסיזם. לדוגמה, לאחרונה שמעתי בדיחה שסיפרה מגישת תוכנית ראיונות אחת בטלוויזיה הבריטית: "נשים הן מנוגה, גברים הם מטומטמים." כמה נשים בקהל צחקו, ושותפתה של המגישה שאלה: "האם באמת אנחנו זקוקות לגברים? לשם מה הם נחוצים?" על כך ענתה לה המגישה הראשונה: "שמעתי שהגברים נוחים לאילוף ואפשר לעשות מהם חיות מחמד טובות." מכמה בחינות, גידופים סקסיסטיים שכאלה מפי נשים על גברים הם מדהימים, והם לא היו נסבלים אילו עסקה הבדיחה באישה, בשחור, ביהודי או בהומוסקסואל. באותו היום הראה לי בני המתבגר ספר שקרא. הספר נפל ונפתח בעמוד ובו הבדיחה הזאת: "למה ברא אלוהים את הנשים? כי הכלבים לא יכולים לפתוח את המקרר ולהביא בירה." הומור סקסיסטי שכזה הוא מגונה, וכשאנו שומעים נשים הנוקטות אותו נגד גברים הוא נשמע באוזנינו כהומור של נפגעים שנעשו פוגעים. איני סבור שההבדלים בין המינים אינם ראויים לשמש נושא לבדיחות, אבל לדעתי חשוב שלא נחזור על צורות הדיכוי הישנות בלבוש חדש.
הפוליטיקה של חקירת ההבדלים בין המינים
מדענים אחראים בתחום הזה מקפידים שלא להנציח את הגישות המוטעות של בני הדורות הקודמים ושוללים את ההנחה שההבדלים בין המינים פירושם שאחד המינים נחות נחיתות כללית. בראשית המאה העשרים שגה גוסטב לֶה בּוֹן לכלל כשהסיק שנחיתות האישה "ברורה כל-כך עד שאיש אינו יכול לחלוק עליה אפילו לרגע."5 מאה שנים לאחר מכן, לא קשה לחלוק על עמדתו של לה בון. לא פעם (אם גם לא תמיד) אכן מתגלים הבדלים פסיכולוגיים בין המינים, אבל יש תחומים שבהם הנשים מצטיינות יותר מן הגברים ותחומים שבהם הגברים עולים על הנשים. באינטליגנציה הכללית, אין אחד המינים טוב מן האחר, אבל הפרופילים של שני המינים (המשקפים יתרונות יחסיים בתחומים מסוימים) אכן שונים. אני בודק את הטענה שנשים טובות יותר באמפתיות וגברים טובים יותר במערכתיות, ושמהבדלים אלה לא נובע שאחד המינים ניחן באינטליגנציה כללית גבוהה יותר מן האחר.
בשנים קודמות היה עצם הרעיון בדבר הבדלים פסיכולוגיים בין המינים מעורר סערה ציבורית. בשנות השישים והשבעים היתה אידאולוגיה שפטרה את ההבדלים הפסיכולוגיים בין המינים בתור מיתוס, או טענה שאם יש הבדלים כאן, הרי הם אינם מהותיים - כלומר, הם אינם משקפים הבדלים עמוקים בין המינים בתור שכאלה, אלא כוחות תרבותיים שונים הפועלים על שני המינים. אבל מראיות שהתגלו במעבדות נפרדות והצטברו עשרות שנים רבות השתכנעתי שהבדלים מהותיים אכן קיימים וראוי לעסוק בהם. הרעיון הישן שההבדלים האלה אולי נובעים כולם ממקורות תרבותיים הוא כיום פשטני מדי.
עלינו להיות זהירים, כמובן, ולהימנע מן ההשערה שההבדלים בין המינים נובעים מן הביולוגיה בלבד. מי שמניח הנחה שכזאת עושה את השגיאה ההפוכה לשגיאתם של בני שנות השישים והשבעים, אז נפוצה הסברה שכל ההבדלים בין המינים משקפים תהליכי חִברוּת. כמו כמה מקוראי הספר הזה, הייתי רוצה להאמין שבתוך תוכם, נפש הגבר ונפש האישה אינם שונים שוני מהותי. זו תהיה אמת משביעת רצון עד מאוד. ינבע ממנה שכל אותן מאות שנים של אי-שוויון בין המינים שעברו על העולם - אי-שוויון שעדיין שורר בימינו - אפשר בעיקרון לטאטאן ולסלקן בשיטות הוגנות וטובות יותר של השכלה וחינוך. אני עודני איתן בתמיכתי במאמצים לחסל את אי-השוויון בחברה. אבל בפרקים 7 ו-9 אני דן, בין השאר, בשאלה אם אפשר להסביר את ההבדלים שנמצאו בין המינים בחִברוּת בלבד, או שמא נודע תפקיד חשוב גם לביולוגיה.
מובן שהדיון בהבדלים בין המינים מטיל אותנו היישר אל לב לבו של הפולמוס על התקינות הפוליטית. יש שטוענים שעצם החיפוש אחר הבדלים בין המינים מלמד על גישה סקסיסטית המבקשת להנציח את העוולות ההיסטוריות שנעשו לנשים. אין שום ספק בממשיות הדיכוי שדוכאו הנשים, והנצחתו היא הדבר האחרון שהייתי רוצה בו. באותה מידה איני רוצה לדכא את הגברים - מטרה שהעמידו להן כמה כותבות. ובכל זאת אפשר לשאול שאלות על ההבדלים בין המינים בלי שום כווונה לדכא מין זה או אחר.
למעלה מחמש שנים עברו עלי בכתיבת הספר הזה. הסיבה היא שבשנות התשעים היה הנושא הזה רגיש כל-כך מבחינה פוליטית עד שהתקשיתי להשלימו. דחיתי את סיום הכתיבה מפני שלא הייתי בטוח אם יהיה אפשר לנהל דיון ענייני על הבדלים פסיכולוגיים בין המינים. למרבה המזל, גדל והולך עתה מספרם של בני האדם, ובהם גם פמיניסטיות ופמיניסטים, המבינים שהצגת שאלות שכאלה אינה מביאה בהכרח לידי הנצחת אי-שוויון בין המינים. אדרבה, דווקא על-ידי קניית ידע ושימוש אחראי בו אפשר לחסל את הסקסיזם. ידידותַי, שרובן מחשיבות את עצמן פמיניסטיות, שכנעו אותי שהזמן בשל לדיון שכזה. גם ידידַי מתחילים להכיר בכך.
אפשר לומר שהסקסיזם מתרחש כשקובעים שאיש או אישה מסוימים הם x או y רק על פי מינם. אם יש מסר כלשהו בספר הזה, הריהו שיש לנתח את ההנחה הסקסיסטית הכזאת ולהראות עד כמה היא מוטעית. במאבק משפטי לקבלת משמורת על ילד אל תניחו מראש שההורה העדיף הוא האם, מפני שבהחלט ייתכן שדווקא האב הוא בעל יכולת אמפתית נהדרת והוא מיטיב להתחבר לצרכיו של ילדו, ואילו האם אינה מסוגלת לעשות זאת. בתי משפט למשפחה מניחים בדרך-כלל שההורה הטוב יותר הוא האם, אבל הנחה מוקדמת שכזאת בטעות יסודה. זוהי סטראוטיפיזציה. וגם אל תניחו שבחורה שנרשמת ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה לא תצליח בלימודיה. ייתכן שהיא מוכשרת במערכתיות יותר מהבחור הממתין בחוץ להגיש את מועמדותו. בני-האדם הם יצורים אינדיווידואליים.
בשחר האלף החדש הזה השתנתה התמונה שראיתי בשנות התשעים תכלית שינוי. לעומת הפמיניסטיות מן הסוג הישן, שהכריזו שכל דבר שגבר מסוגל לעשות גם אישה מסוגלת לעשות לא פחות טוב בימינו פמיניסטיות רבות מתגאות שיש דברים שרוב הנשים מסוגלות לעשות ורוב הגברים אינם מסוגלים לעשותם לא פחות טוב. לארח חבורה גדולה בלי לפגוע באיש ולגרום לכל אורח להרגיש רצוי ושייך, זו רק דוגמה אחת לדבר שגברים רבים עלולים להירתע ממנו. זוהי משימה שנשים רבות יודעות לבצעה בלי מאמץ רב. שיחה על בעייתו האישית העדינה של חבר בדרך שתגרום לחבר להרגיש ירגיש שבן שיחו תומך בו, ודואג לו ומבין אותו במהירות, גם זה דבר שנשים רבות מרגישות בו כבתוך שלהן, אבל גברים רבים היו מוֹעדים בו או מעדיפים להימנע ממנו כליל. היכולות האלה מצריכות כישורי אמפתיות טובים.
תמיד ידענו שבני-אדם נמשכים לנושאים מסוימים כשהם מחפשים משהו לקרוא. ליד דוכן העיתונים שעל רציף הרכבת או באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה יגשו בעלי מוח מסוג א' אל מדף המגזינים לאופנה, רומנטיקה, יופי, אינטימיות, בעיות רגשיות, ייעוץ אישי, ייעוץ ביחסים בינאישיים וגידול ילדים. בעלי מוח מסוג מ' יגשו אל מדף אחר (עלינו להודות לבעלי החנויות המפרידים אותם למעננו בבירור שכזה), ובו מגזינים שעוסקים במחשבים, מכוניות, סירות, צילום, מדריכי צרכנות, מדע, מדע בדיוני, עשה זאת בעצמך, ציוד מוסיקלי, מערכות שמע, פעולה, כלי ירייה, כלי עבודה ומחנאות.
יתר על כן, בני-אדם בעלי מוחות מסוגים שונים נוטים לעסוק בתחביבים שונים מאוד. בעלי מוח גברי מרבים לבלות שעות רבות ומאושרות בתחזוקת המכונית או האופנוע, בהטסת מטוסים זעירים, בשיט, במעקב אחר ציפורים או רכבות, במתמטיקה, בשיפור מערכות השמע שלהם, בתכנות או במשחקי מחשב, בהרכבה בשיטת עשה בעצמך, בצילום וכדומה. בעלי מוח נשי יעדיפו לבלות את זמנם בקפה של בוקר או בארוחות ערב בחברת ידידים ולייעץ להם בבעיות ביחסים בינאישיים, או לטפל בבני-אדם או בחיות מחמד, או לעבוד בהתנדבות בארגוני סיוע טלפוני בהקשבה ללמטלפנים אלמונים מדוכאים, פגועים, נצרכים ואפילו אובדניים.
אותם סוגי נושאים המבדילים בין מוחותיהם של גברים ונשים בבחירת חומר קריאה ותחביבים, מאפיינים באופן כללי גם את בחירתם של גברים ונשים בתוכניות טלוויזיה ורדיו. ההבחנות האלה מוכרות לנו. הן מוכרות גם למוציאים לאור של כתבי עת, לזבנים בחנויות ולמפיקי תוכניות טלוויזיה. אבל מאיזה גיל ההבדלים האלה קיימים? הבה נחזור אל הילדות ונכיר ילד אמיתי וילדה אמיתית.
© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור
מקור : הידען
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 