השנה מציינת בריטניה את יובל המאתיים לביטול העבדות. לאחר עליות ומורדות בדרך אל החוק לביטול העבדות שנחקק ב-1807 עדיין היתה הדרך ארוכה לביטול העבדות גם במושבות בריטניה שמעבר לים. לכך סייעה ביותר עדותה של מרי פרינס, שהגיעה עם אדוניה מן האי הקריבי אנטיגווה לאנגליה. בזכות החוק שהועבר שם נגד העבדות ב-1807 השתחררה פרינס מעבדותה מרגע שהגיעה ללונדון. ב-1831 פורסם סיפורה, המתאר את חייה כשפחה, כפי שסיפרה אותו למעסיקה תומאס פרינגל, שרשם את תולדותיה מפיה ופירסם את זיכרונותיה במסגרת פעילותו בתנועה לביטול העבדות.
מרי פרינס, השפחה שבזכות ספר זיכרונותיה בוטלה למעשה העבדות בבריטניה, נולדה כשפחה בברמודה. היא מספרת בזיכרונותיה כי בשנים הראשונות לחייה הייתה מוגנת ואף שיחקה עם ילדי אדוניה. אבל בבגרותה, בשל מצבה הכלכלי של משפחת אדוניה, נמכרה והורחקה ממשפחתה. היא נמכרה מאדון לאדון, "מקצב אחד למשנהו" באיים הקריביים, עד שהגיעה לבעלים של מפעל להפקת מלח באי גרנד טורק. היא מספרת: "היינו קרוב לארבעה שבועות בים והצידה והמים הלכו ואזלו. הייתי מתה ברעב אלמלא טוב לבם של זוג שחורים שהביאו עמם את צידתם הפרטית".
בבואה לגרנד טורק נמסרה לבעליה החדשים תמורת מאה לירות. היא היתה אמורה לעבוד מארבע בבוקר עד רדת היום, ובערב צריך היה לערום את המלח, לשאתו למחסנים, לאפסן אותו בשקים כדי להעלותו על האוניות. לפעמים עבדו כל הלילה בהעמסת המלח על הסיפון. זה היה מקום נורא, שבו החיים היו אך ורק עבודה. מקום אכזר, איום. העבדים שעבדו בברכות המלח סבלו מפצעים שלא החלימו ובהיותם ניצבים ברגליהם במי המלח נפגעו רגליהם. גם השמש האכזרית תרמה לסבלם ורבים מהם התעוורו. חוץ מזה הם נענשו כשלא עבדו מספיק מהר, הצליפו בהם או נתנו אותם בסד.
לכתבה המלאה של רות אלמוג בעיתון "הארץ"
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 