איסוף ועיבוד: נעמי גלאור , עורכת תוכן , פרויקט הגורם האנושי , ישראל.
חודשים ספורים לפני שסופת ההוריקן קתרינה חשפה את הבטן המכוערת של "ארץ החופשים ובית האמיצים", אחרי שנים אחדות של מגורים בבוסטון, מסצ'וסטס, ולפני החזרה ארצה, מחליט יובל בן-עמי לצאת לעוד נסיעה אחת בארצות-הברית: לדרום הישן, זה שהפסיד במלחמת האזרחים אבל לא מוכן ממש להכיר בזה, אמריקה פחות מוכרת, רחוקה מ"החלום האמריקאי", אמריקה של העולם השלישי. כשרון ההסתכלות של בן-עמי, ובעיקר אותו משהו באופיו שמאפשר לו לתקשר עם זרים גמורים, מכל המינים והצבעים, ובהם מטורפים גמורים, לדובב אותם ולהקנות להם חיים במילים ספורות, ניכרים בכל קטע ביומן המסע המפתיע הזה.
עוד על הספר באתר ההוצאה
ביקורת מאת יורם קניוק:
את "סוזנה, אל תבכי" כתב יובל בן עמי עם גיטרה על ברכיו במקום הבנג'ו של השיר, כי "סוזנה, אל תבכי", גם בלי ה"הו", היה לו מפת הדרכים של אמריקה הלא נודעת, אמריקה של הדרום, של דיקסי, של מלחמת האזרחים שעודה נמשכת, של מה שהוא הכי אמריקה שיש, הבלוז.
בן עמי כותב עם משקפת הפוכה; בצד שלו הוא נשאר צמוד לצד הממזער של הזגוגיות, ואילו לנו הוא נותן את המרחב הגדול. במלים אחדות, הוא מעצב אנשים עצובים, מסכנים, החיים בתוך העושר הכי גדול, אך הם חיים ויודעים שהם חיים בעולם שלישי.
בסופו של דבר זהו ספר שמריח טוב, מהנה, מחכים, כי הוא בא מהחיים.
להמשך - במוסף הארץ ספרים.
מקורות המידע: הוצ' חרגול, הארץ ספרים
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 