סינדרום ירושלים, למי שלא יודע, הוא מחלת נפש הייחודית לעיר ירושלים, התוקפת מבקרים יהודים ונוצרים מאירופה וארה''ב שבאים לבקר בעיר. הלוקים בסינדרום נוטים לשמוע את קול האל, או לחשוב שהם המשיח, או ישו, או שיש להם חזון נבואי. התסמונת חולפת, בדרך כלל, עם עזיבת העיר. עולי רגל דתיים מגיעים אל העיר הספוגה בקדושה, בהיסטוריה, באמונה ובחומר גלם משיחי. כמה מהם יתקשו להכיל את העוצמות הרוחניות שמוקרנות אליהם מכל אבן ויכנסו למצב פסיכוטי שיכלול מחשבות וחזיונות עם תכנים דתיים ותנ"כיים, כמו למשל שכנוע פנימי שהם נביא כזה או אחר. לפעמים הם יסכנו את עצמם, לפעמים גם את הסביבה. כמאה תיירים בכל שנה עוברים את זה, כארבעים מהם מגיעים לאשפוז. שני פסיכיאטרים ישראלים, פרופסור אלי ויצטום ופרופסור משה קליאן, שחקרו את התופעה, אומרים שחלק ניכר מהלוקים בסימפטום הם אנשים שאובחנו בעבר כסובלים מסכיזופרניה או מהפרעות אחרות ושעיר הקודש גרמה להתלקחות של המחלה. בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ויצטום וקליאן מסבירים שירושלים היא הבמה להצגת החזיונות של צליינים ועולי רגל שמגיעים לעיר טעונים מראש בפוטנציאל לאשפוז. סינדרום ירושלים הוא סוג של מגלומניה בה האדם מדמיין וחש שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים וביכולתו לגאול את העולם. תופעה זו נחשבת לפסיכוזה שמובילה לעתים לאישפוז כפוי של האדם השרוי בה בבתי חולים לבריאות הנפש. הביטוי החריף ביותר לסינדרום ירושלים היה הניסיון להצית את המסגדים בהר הבית שהתרחש בשנת 1969 .