מה היה קורה אם איינשטיין היה לוקח ריטלין?

08.02.2017

הריטלין והממריצים האחרים יכולים לסייע לפרט להתקדם במסלול ההצלחה שהתוו לו הוגי החזון הניאו־ליברלי ומממשיו: להשיג ציון גבוה בפסיכומטרי ולהתקבל לאוניברסיטה, לקבל תואר ראשון או שני במכללה יוקרתית, לעמוד במשימות שהוטלו עליו במקום העבודה — לשפר את הדיוק, להגביר את התפוקות. אבל כל "הישג" או "הצלחה" בתחרות הבלתי־נגמרת מלווים בתחושת ריקנות ותסכול. כל אחד מבין במוקדם או במאוחר כי במאזן האישי שורת הרווח קטנה באופן משמעותי משורת ההפסד. הפרט הולך ומאבד את ייחודיותו ואינו מוצא סיפוק ומשמעות במאמציו להשיג רווחה כלכלית חמקמקה.

הממריצים למיניהם אינם מקדמים את האדם ולו בסנטימטר אחד בדרך אל המצוינות — הם לא מוסיפים ביקורתיות או סקרנות ללא גבולות ואינם מביאים להישגים כדוגמת ביצוע טוב יותר של יצירה מוזיקלית; רישום מדויק יותר או עשיר יותר של חוויות או רגשות; כתיבת סיפור העושה שימוש מיטבי בשפה; או דבר הגות מקורי. במעלה ההר המוביל למצוינות אין קיצורי דרך. כאז כן עתה נדרשים איפוק, סבלנות ובעיקר נחישות והתמדה. בקצה כל פסגה ממתינות תחושה עמוקה של סיפוק והנאה, וידיעה ברורה כי קיימות עוד פסגות רבות במעלה הדרך.

השימוש בממריצים מקדם קונפורמיזם ומקטין את היצירתיות הכרוכה בדרך כלל באי־ציות לחוקים ובשבירת מוסכמות. תפוצה רחבה של תרופות אלה עלולה להציב מכשולים, לעתים בלתי עבירים, בפני אלה המסוגלים להנחיל לאנושות נכסי צאן ברזל: הבנת הסביבה שבה אנו חיים והיכולת לשנותה לרווחתו של האדם; מזון רוחני המאפשר לו לצלוח את קשיי היום־יום; וחזון המאפשר לחברה להתגבר על הכוחות המאיימים להכחידה. קשה להעריך היכן היתה החברה האנושית כיום אם אנשים כמואלברט איינשטיין, תומס אדיסון, מארק טוויין, סלבדור דאלי או ווינסטון צ'רצ'יל היו מתויגים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז ומקבלים מנה יומית של ריטלין.

לכתבה המלאה של פרופסור בנימין מוזס