שני ליטמן

 הנתון המפתיע בהקשר של נישואים פוליגמיים הוא העובדה שמדובר בתופעה מודרנית, אף על פי שההיתר ליישם אותה נמצא בתנ"ך ובקוראן. בשנים האחרונות חלה עלייה מתמדת באחוזי הנישואים הפוליגמיים בחברה הערבית. נישואי פוליגמיה, או ביגמיה כפי שהם מוגדרים על־פי החוק, נחשבים מאז שנת 1951 לעבירה פלילית במדינת ישראל, שהעונש המרבי עליה הוא חמש שנות מאסר. לכן המשפחות הללו לא נרשמות כפוליגמיות במשרד הפנים. לכאורה, עובדה זו מקשה על איסוף נתונים רשמיים בעניין. אבל הפוליגמיה בכל זאת מותירה עקבות במוסדות שונים: הנישואים הפוליגמיים מאושררים בבתי הדין השרעיים; חלק מהנשים הפוליגמיות פונות לביטוח לאומי לקבלת "גמלת משפחה מורחבת" ואפשר להשוות את רישום הילדים בתעודות הזהות - על שם אותו אב, ילדים משתי נשים שונות או יותר. כלומר, אילו המדינה היתה מעוניינת לאכוף את החוק האוסר על נישואים פוליגמיים, או לפחות לקבל תמונת מצב אמיתית על היקף התופעה, היא היתה יכולה לעשות זאת.

מחקרים שפירסמו ארגונים שונים, כמו ועד הפעולה לשוויון בדיני אישות, מעריכים ש-30%-40% מהמשפחות הבדואיות בנגב כיום הן משפחות פוליגמיות. אוכלוסיית הבדואים בנגב מונה כ-2000 אלף  איש, כך שמדובר בעשרות־אלפי נשים, ילדים וגברים, שחיים במסגרות פוליגמיות. המחקרים מצביעים גם על עלייה של אחוז אחד מדי שנה במספר המשפחות הפוליגמיות. התופעה מתרחבת לא רק בחברה הבדואית בנגב, אלא גם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בצפון הארץ. אין מחקרים סטטיסטיים על הנושא, אבל עובדים סוציאליים מדווחים על יותר ויותר מקרים של ביגמיה שמובאים לפתחה של מערכת הרווחה.

למאמר המלא של שני ליטמן בעיתון " הארץ"