מקור וקרדיט : הבלוג של ד"ר ניצה ירום
ההורות לילד החל מלידתו היא התנהלות מול יצור חי ודינמי, לא צעצוע. עמידתו של הורה מול החיוניות והסובייקטיביות של ילדם (הוא בעל דעה ויודע דברים שההורה לפעמים לא ממש מבין בהם) יכולה לעורר תחושת חוסר אונים ורצון לשלוט בילד. דאגה היא חובה הורית; דאגנות היא צורה של שליטה בחיוניות: "איך את כותבת?", "תפסיק לכסוס את הציפורניים", "תפסיק/י לגעת ב...." ואמירות ממשטרות אחרות, שהן לכאורה לטובת הילד. הילד הוא גם מראה לפגמים לכאורה שבגינם פגעו בהורה בעברו או השתקפות פגמים מדומים שהוא סבל מהם כילד ורוצה שבחייו המבוגרים ייעלמו, ולא ישתקפו דרך ילדו.
להתנתקות ההורה יש תכלית של לקיחת מרחק מילדו/ה שזקוק להקשבה אולי קצת ממוקדת מצד אם או אב עסוק, טרוד, לא פנוי. לקיחת המרחק יכולה להתבטא בהזנחת הילד או הילדה האלה, אין כל כך סבלנות אליהם. כשהורה שכזה חוזר הביתה רצוץ מן העבודה, ורואה את בנו או בתו יושבים על הספה ורואים טלויזיה, התגובה האוטומטית יכולה להיות לשעוט אל המכשיר ולנתק אותו. אלא שהילד הבודד הזה, שהחברים וסוכני החברות שלו הם הטלויזיה והסמרטפון - זקוק שיתקרבו אליו ואל הדרכים שלו להירגע ולהתבדר, ולאו דווקא יעוטו עליו לפני שאומרים 'שלום ילד' .
בספרות הפסיכואנליטית מדובר על אם או אב מתנתק כעל 'אם או אב מתים', שהם שרויים בדיכאון. אולם אנו פוגשים היום הורים עסוקים, המנסים לספק זמן איכות ולסמוך על ילדיהם שיתפקדו לבד במישורים רבים, כש'החברים שלהם' הם טכנולוגיים. ההזנחה הזו יכולה לזכות בהסברים מניחי דעת, אלא שההתנתקות ההורית אינה פותרת את רגש האשם שאותו הורה חש בעומק ליבו ולא את צרכי הילד הקיים. כאתנחתא מהורה טרוד, מתוסכל או 'חופר' - היא יכולה להסב לילד הקלה זמנית בלבד.
למאמר המלא של ד"ר ניצה ירום