ספינות הרפאים והמבצר האירופי

 כתבה מרתקת של אשר שכטר במגזין השבועי של דה-מרקר ,  9 לינואר 2014

מקביל לתזכורת הטרגית לקשיים שבשילוב המיעוט המוסלמי ההולך וגדל, קיבלה אירופה השבוע תזכורת נוספת לדילמה המוסרית שעמה מתמודדת היבשת בימים אלה בנוגע לפליטים (המוסלמים ברובם) שממשיכים להגיע אליה בהמוניהם. במשך כמעט שבועיים, 360 הפליטים הסורים שעל סיפונה של הספינה “עז א־דין”, שנמשתה לחוף על ידי משמר החופים האיטלקי, ישנו בצפיפות וכמעט קפאו במכלאות שיועדו במקור להובלת בקר. אספקת המזון והמים שלהם אזלה כבר ביום הראשון. זמן לא רב לאחר מכן אזל הדלק, והספינה נותרה ללא חשמל. ואז החליט צוות המבריחים שתיפעל את הספינה — להם שילמו הפליטים בין 1,000 ל–2,000 דולר לאדם — לנטוש אותם, בלב ים, ללא חשמל ובמזג אוויר סוער.

הפליטים — יותר מ–70 מהם מתחת לגיל 18 וביניהם גם ילדים ונשים בהריון — יצאו לפני כשבועיים מטורקיה על סיפונה של “עז א־דין”, ספינת תובלה בת 50 שנשאה דגל של סיירה לאון (אף שהיתה בכלל רשומה בלבנון). רובם הגדול היו ניצולים ממלחמת האזרחים מסוריה, מלחמה שבארבע השנים האחרונות הפכה יותר מ–3 מיליון איש לפליטים. רוב הפליטים האלה זרמו למדינות השכנות, כמו לבנון, שאוכלוסייתה גדלה ב–25% לאחר ש–1.5 מיליון פליטים סורים זרמו אליה בשנים האחרונות. אבל אלפים מהם בחרו לשלם לא מעט כסף ולסכן את חייהם כדי להגיע לאירופה, מתוך תקווה לזכות בחיים טובים יותר. נקודת המוצא היתה בדרך כלל טורקיה או לוב, והיעד היה לרוב איטליה, יוון או מלטה: השערים של הפליטים הסורים לחלום האירופי.

לפליטי “עז א־דין” היה מזל: לאחר שננטשה על ידי אנשי הצוות במרחק של 65 ק"מ מחופי איטליה, ספינה של משמר החופים האיסלנדי (שפיטרלה באזור במסגרת תוכנית של האיחוד האירופי) זיהתה אותה הודות לאות מצוקה שאחת מהנוסעים הצליחה לשדר. משמר החופים האיטלקי נאלץ לגרור אותה לנמל קוריליאנו קלברו בגלל מזג האוויר הסוער. הפליטים, שנלקחו לבתי מחסה ברחבי איטליה, יוכלו עכשיו להגיש בקשות למקלט מדיני: לא כולם יקבלו את מבוקשם, אבל מצבם עדיין יהיה טוב יותר מזה של 20 אלף מבקשי המקלט האחרים שמתו בשני העשורים האחרונים בלב ים בניסיון להגיע לאירופה.

המקרה של “עז א־דין” היה רחוק מלהיות בודד: היא היתה ספינת הרפאים השלישית שחולצה על ידי משמר החופים האיטלקי כשהיא מלאה בפליטים תוך פחות משבוע, והשנייה שחולצה תוך שלושה ימים. יומיים לפניה היתה זו הספינה “בלו סקיי M”, שננטשה גם היא בלב ים כשעל סיפונה יותר מ–750 פליטים סורים ששילמו אלפי דולרים כדי להגיע לאירופה — חלקם ענו למודעות בפייסבוק שהציעו למבקשי מקלט סורים מעבר בטוח לאירופה תמורת 6,000 דולר לאדם. ארבעה מהם נמצאו מתים על הסיפון.

הסמיכות בין חילוצן של שתי הספינות אינו מקרי: בחודשים האחרונים היתה הנטישה של ספינות תובלה גדולות, עמוסות בפליטים, לטקטיקה מרכזית עבור רשתות המבריחים האירופיות, שנהפכו בחסות האביב הערבי למתוחכמות יותר, לחמדניות יותר ולנועזות יותר מאי־פעם, כשהן משכללות לרמה חסרת תקדים את היכולת למקסם את יכולתן להרוויח מייסורים אנושיים. בעבר הלא רחוק היו משתמשים מבריחי הפליטים לתוך אירופה בכלי שיט קטנים וקלים לתפעול, אולם בחודשים האחרונים הם עברו לספינות תובלה גדולות וישנות שכבר הוצאו מהמחזור, שבהן הם יכולים להושיב מאות פליטים ולהרוויח כמיליון דולר לספינה. פעם הסירות הקטנות היו יוצאות לאירופה מלוב (גם אז המבריחים היו נוטשים את הנוסעים בלב ים), אולם הספינות הגדולות יוצאות מנמלים בטורקיה, שם גובים המבריחים עמלות גבוהות פי שלושה מהמבריחים בלוב.

הרעיון פשוט וטרגי: המבריחים מעלים את המוני הפליטים — סורים, כורדים או צפון־אפריקאים — לספינות תובלה ישנות שאותן הם רוכשים תמורת 100–150 אלף דולר, לפי הערכות, מכוונים אותן לכיוון אירופה באמצעות הנווט האוטומטי ונוטשים אותן זמן קצר לאחר מכן בסירות מנוע. מבקשי המקלט נותרים לבדם בתנאים קשים, לרוב ללא מזון, על ספינה שאיש אינו מנווט. ההנחה המוצדקת של המבריחים היא שהאירופאים — בין אם מדובר ביוונים או באיטלקים — לא ייתנו לספינה מלאה פליטים להתרסק על החוף מבלי להציל את יושביה. כך, באופן מעוות, הם גם מצליחים “לממש” את הבטחתם למבקשי המקלט שלקחו תחת חסותם: הפליטים מגיעים לאירופה, הם ממקסמים את הרווחים.

הספינות שבהן הם מובלים, כמו בקר, בקושי ראויות להיקרא ספינות: מדובר בספינות ישנות מאוד, כאלה שמחליפות לעתים קרובות שמות, בעלים וייעוד, שנועדו לשמש להובלת מצרכים וסחורות ורחוקות מלהיות בטיחותיות. למעשה, לרוב הן נרכשות כשהן לפני פירוק. המהגרים הנואשים עולים עליהן בכל זאת: גם מסע מסוכן לאירופה על סיפונה של ספינת תובלה מקולקלת עדיף על פני המלחמות שמהן הם נמלטים.

נמל מרסין בטורקיה משמש לרוב כנקודת המוצא לספינות התובלה הגדולות, משום שהוא עדיין מחובר לעיר הנמל הסורית לטקיה דרך מעבורת. מה שהופך את התופעה למסוכנת במיוחד הוא שקשה לאתר את ספינות הרפאים, גם כשהן שטות במהירות לכיוון החוף: לעתים קרובות מערכת הזיהוי האוטומטית שלהן מושבתת, מה שהופך אותן לכמעט בלתי אפשריות לאיתור.

לכתבה המלאה של אשר שכטר