תאר לעצמך שאתה מתעורר ומגלה שאתה נעול בתוך ארגז", אומר הנוירולוג ד"ר אדריאן אוֹאֶן. "הגודל שלו מתאים בדיוק לגופך, עד לאצבעות הידיים והרגליים, ואין בו מקום לזוז. זה ארגז מוזר, כי אתה יכול לשמוע מה מתרחש סביבך, אבל הארגז כה מהודק סביב הפנים והשפתיים שלך עד שאינך יכול להשמיע קול. אתה יכול לראות כל מה שקורה, אך העולם שבחוץ אינו מבחין במה שמתרחש בארגז.
"בתוך הארגז יש המון זמן לחשוב. בתחילה התחושה היא שזה מין משחק, אפילו משעשע. ואז המציאות מחלחלת: אתה כלוא. אתה רואה ושומע את בני משפחתך מתאבלים על גורלך. המטפלים שוכחים להדליק לך את הטלוויזיה. קר לך. אחר כך חם לך. אתה תמיד צמא. הביקורים הולכים ומידלדלים. בן הזוג עובר הלאה. ואינך יכול לעשות דבר". שערו האדמוני וזקנו הקצוץ של אואן ממלאים את צג המחשב בשיחת הסקייפ שהוא מנהל עמי מאוניברסיטת מערב אונטריו שבקנדה, כשהוא מתאר בלהט את ייסוריהם של חסרי הקול: המטופלים שלו.
מאז המחקר שפרסם אואן ב"Science" ב־2006 גילו מחקרים בבלגיה, בבריטניה, בארצות הברית ובקנדה ששיעור ניכר של חולים שתויגו כווגטטיביים אובחנו באופן שגוי. להערכת אואן, שיעור האבחון השגוי הוא 20%. שיף מרחיק לכת וטוען שכ־40% מהחולים שנחשבים לווגטטיביים מתגלים בבדיקה קפדנית כבעלי מודעות חלקית. עם הקבוצה הזאת של חולים וגטטיביים לכאורה נמנים מי שהסורקים מגלים שמסוגלים לתקשר ולכן אמורים להיות מאובחנים כ"כלואים".
למאמר המלא בעיתון גלובס
תוכנית החילוץ
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 