אחרי שנים בסלאמס בהודו, קתרין בו חזרה עם התיעוד החזק והמטלטל ביותר של חיי עוני שנעשה בשנים האחרונות: רב־מכר עטור תשבחות, שגורם לקורא לבחון מחדש את חייו, את המוסר שלו ואת המערכת הכלכלית שבה הוא חי

שלוש וחצי השנים שבהן ליוותה בו את תושבי אנאוואדי הניבו את ספרה הראשון, "מאחורי היפים לנצח", שמתעד כמה מתושבי המקום בסגנון עיתונאי־ספרותי עדין, מרתק, קצבי, מצחיק, מכאיב ובעיקר רב־עוצמה. רב־המכר הזה, שרואה כעת אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, הוא אחד הספרים המדוברים ביותר בשנתיים האחרונות, זכה בפרס הספר הלאומי של התאחדות המו"לים האמריקאית ועוטר תשבחות גורפות. ג'וסף לילוולד, לשעבר העורך הראשי האגדי של "הניו יורק טיימס", הגדיר אותו "הספר הטוב ביותר שנכתב על הודו בחצי המאה החולפת", ומבקרים אחרים השתמשו במילים כמו "מטלטל", "טוב יותר מפרוזה" ו"קריאת חובה". העוני בהודו מעולם לא תואר כך, ולמעשה קשה לחשוב על תיעוד כלשהו של החיים בשולי הכלכלה שהצליח בשנים האחרונות לעורר כל כך הרבה עניין ורגש ולהציב מול הקוראים מראה שגורמת להם לבחון מחדש את עצמם, את הערכים שלהם והמערכת השלטונית־כלכלית־חברתית סביבם.

להודו הגיעה עם נישואיה לפרופ' סוניל קהילנני, מנהל המכון להודו בקינגס קולג' בלונדון. כשעברו לחיות שם חלק מהשנה, הוא ביקש ממנה לנסות להיפתח אל ארצו ללא שיפוט מוקדם. "הספר הוא התוצאה של הפתיחות הזאת", אומרת בו. היא שהתה ימים ארוכים באנאוואדי, התבוננה, ראיינה וצילמה, ובמקביל השיגה, בעמל וסבלנות, שלל מסמכים ממשלתיים שמבססים את הסיפורים שאספה.

התוצאה מרהיבה: במקום המלודרמה של "נער החידות ממומבאי", חיי העוני הקשים מתוארים בנרטיב מהודק וריאליסטי, בעין חדה שמשתפת ביופי האנושי וביוהרה השלטונית, בייאוש העמוק ובתקווה השבירה. אף שהיא נמצאת מחוץ לסיפור, הנוכחות הרגישה של בו נוסכת בספר חיוניות אדירה. בו מספרת כי בעבר עורכיה נהגו לבקש ממנה להכניס את עצמה לתוך הסיפורים שלה, לשמש גשר בין הנושאים הקשים שעליהם היא כותבת ובין הקוראים שאולי מתקשים להזדהות עם אומללות שכה רחוקה מחייהם. "אם הקוראים מתקשים להזדהות זו אשמתי", ענתה לעורכים, "וסימן שאני צריכה לחזור ולכתוב את הסיפור טוב יותר. הדבר האחרון שאני רוצה זה לגנוב ממרואייניי את תשומת הלב של הקוראים. גם ככה הם לא זוכים למספיק ממנה".

הספר הגדול של העוני