מדובר בבעיה שיתופית, תוצר לוואי בלתי נמנע של הדבר שמפריד בינינו לבין חיות אחרות: המטען האנושי הייחודי שנקרא מודעות עצמית. למרות הצורך שלנו באינטימיות אנחנו עומדים לבד מול העולם ולא מסוגלים לחדור לחייו או מוחו של אדם אחר ללא קשיים ומאמצים. ביישנות אינה הדבר שיוצר בינינו ניכור; היא הדבר שעובר כחוט השני בחיי כולנו.
בשנת 1999 ראה זימברדו שמספר האנשים שמגדירים את עצמם כביישנים בסקר שלו עלה לשישים אחוז, והוא אמר לאגודה הפסיכולוגית הבריטית שאנחנו נמצאים על ספו של "עידן קרח חדש" של חוסר תקשורת. מחשבים, אימיילים והחלפתם של קופאים ומוכרים במכונות אוטומטיות תרמו בעיניו ל"מגפה" של ביישנות. כמות האפשרויות לתקשורת אנושית הלכה והצטמצמה, וביישנות, לדבריו, לא הייתה עוד בעיה אישית; היא נעשתה "מחלה חברתית".
כיום נדמה שהתחזית של זימברדו לגבי עידן קרח טכנולוגי רחוקה מהמציאות. להפך, בעקבות עליית הרשתות החברתיות אנשים מרגישים בנוח לחשוף את חייהם הפרטיים ללא עכבות, החל מפרסום תמונות של עצמם במצבי שכרות ועד עדכון העולם בשינוי סטטוס מערכת היחסים שלהם. אלה דברים שהיו בלתי נתפסים דור אחד לפני כן. האינטרנט לא ניתק אותנו זה מזה, אלא ליבה את המשיכה שלנו לאותנטיות רגשית והבעה עצמית תרפויטית. מדובר בשינוי בגישה הציבורית לפרטיות. את השינוי הזה מכנה אווה אילוז, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "הפיכת המרחב הציבורי לתצוגה פומבית של חיי הפרט."
למאמר בכתב העת "אלכסון"
צור קשר
.jpg)
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 