מאת: דוד רוזנטל, מערכת וואלה!
קתרין בו, שבין 2007 ל-2011 תיעדה את המתרחש באנאוואדי, אחת מהשכונות העניות ביותר של מומבאי. זו השכונה שמתחת למטוס, שנושקת לשדה התעופה החדיש ומשקיפה על מלונות הפאר הסמוכים אליו. בהשראת תושביה ששרטטו בפני בו לפרטים את חיי היומיום הקשים שלהם, היא כתבה את "מאחורי היפים לנצח", שנחשב בעיני מבקרים רבים לספר הטוב של 2012.
מדובר בסיפור אמיתי שבמרכזו חמישה גיבורים שעוסקים בניסיון יומיומי לשרוד בהודו האכזרית, מדינה שלצד עושר והתקדמות טכנולוגית מדהימה מציגה גם עוני, תרבות של שוחד ואלימות ובעיקר ממשלה מסורסת שלא יודעת איך להתמודד עם הקיטוב העצום. זהו ספר שקשה להגדיר: הוא כתוב כיומן שנצמד לתאריכים ושמות, ואף שבו אינה מסתירה את היותו תיעוד אמיתי לחלוטין, ההשתאות שיוצרים האירועים ובעיקר סגנון כתיבתה העשיר הופכים אותו לרומן לכל דבר. כך נוצר מצב מעניין של חוסר אפשרות לקטלג את "מאחורי היפים לנצח". האם זהו תיעוד, יומן או רומן? אל תטרחו לנחש, כל התשובות נכונות.
מה שהצית את הספר, תרתי משמע, היתה פציעתה הקשה של קטועת רגל מוסלמית בשם פטימה כתוצאה משריפה. פטימה, תושבת מוסלמית ותיקה ונלעגת על ידי תושבי השכונה אנאוואדי, הסתכסכה עם שכניה, משפחה מוסלמית של אוספי זבל. ממיטת חוליה היא האשימה אותם בשידול להתאבדות. במומבאי זה מספיק לכתב אישום, במיוחד אם אתה עני ובמיוחד עוד יותר אם אתה מוסלמי, וכך מגיעים שלושה מבני משפחת חוסיין למעצר וממנו למשפט שעלול להימשך שנים רבות. דרך התקרית הזו חושפת בו כל מה שיכול, כמעט, להצביע על תחלואיה של המדינה ובמיוחד על הנגע הממאיר של שוחד: אם הואשמת במשהו ואין בידיך האמצעים, לעולם לא יהיה לך מספיק כדי להוכיח את חפותך. בכל פעם שתמצא את הממונים להשביע רצונו של אחד, יבוא גוזר קופונים אחר. די בנגע הזה כדי להדגים כיצד מעצמה טכנולוגית כל כך גדולה כמו הודו לא ממש מצליחה להתקדם אל המערב.
לכתבה
מאחורי היפים לנצח | סיפור פשוט
צור קשר
אנשים וארגונים
עבודה ועובדים 