מתוך המחקר הסוציולוגי, הספרותי וההיסטורי שהצטבר עד כה, ניתן להצביע על מספר סממנים של דת אזרחית בהווית היומיום של תקופת היישוב וראשית המדינה. נהוג לראות את התקופה שבין 1920 ל-1967 כתקופה שבה פרח האידיאליזם הציוני התמים והטוטלי. סקירה שיטתית ומאירת עיניים שכתב הפרופסור לסוציולוגיה עוז אלמוג במאגר המידע החשוב שהוא ממשיך לעדכן: "אנשים ישראל : המדריך לחברה הישראלית" .
"אישיותם והשקפת עולמם של הצברים והצבריות עוצבה במסגרות החינוך הציוניות, שתפקדו כמעין "ישיבות ציוניות" והולידו "אברכים ואברכות" עם אש יוקדת בחזה .
"לכן, אף שרובם עברו במהלך שנות חייהם תהליך של אכזבה והתפכחות, הם נשארו בבסיסם נאמנים לערכי היסוד של הציונות, אם כי לא באותה דבקות ותמימות שאפיינו אותם כילדים ונערים. ההתרחקות מהקוד הציוני הדוגמתי ניכרת יותר בקרב הילדים, הנכדים והנינים של חלוצי העליות הראשונות."