המסורת הדרום קוריאנית נשענה על התפישה, שלפיה הורים עושים כמעט הכול למען ילדיהם - מקריבים למשל את כל חסכונותיהם כדי להבטיח להם חינוך טוב - ומטופלים בבוא היום בידיהם. לא היה צורך במערכת רווחה מפותחת, וכמעט שלא היו בתי אבות.
ואולם, על רקע המגמה הגוברת בשנים האחרונות בקרב צעירים לנטוש את הכפרים לטובת הערים, או לעבוד קשה יותר בחברה התחרותית שקידמה רבות את כלכלתה של דרום קוריאה, ההורים נשכחים לעתים מאחור ונזנחים. רבים מהם חיים היום את חייהם בעוני באזורים כפריים הנראים לעתים כעיירות רפאים.
שחיקתו המהירה של המבנה החברתי המסורתי הפתיעה את השלטונות. בשנת 1988 גיבשה הממשלה מערכת פנסיה בסיסית, אולם הקצבאות שקיבלו הספיקו בקושי לשלם בשביל מצרכים בסיסיים. אזרחים רבים אינם מבוטחים היום משום שכבר לא היו בגיל עבודה בשעה שהשיטה אומצה. דו"ח ממשלה מ-2011 קובע שרק ארבעה מתוך עשרה תושבים מעל גיל 65 מקבלים פנסיה ממשלתית או פרטית.
למאמר בעיתון "הארץ"
למידע נוסף על דרום קוריאה