ד"ר נירית בן-ארי
כתיבת רומן המתאר את תקופת העבדות מנקודת מבטם של העבדים היא משימה מורכבת. מה הרגישו אותם בני אדם כשנחטפו לעבדות? מה עשו כדי לשמור על צלם אנוש? כיצד התמודדו, נפשית וחברתית, עם הזוועות שהיו מנת חלקם יום־יום במטעים ובשדות? מה חשבו על הלבנים? חיי העבדות, מנקודת מבטם של העבדים, השתמרו בעיקר בגוף ובעל פה - דרך מסורות הריקוד, התיפוף, השירה וסיפורי העם - ואילו התיעוד בכתב מיד ראשונה של חיי היום־יום ושל חיי הרגש שלהם הוא דל.
עם המשימה המורכבת הזאת התמודד הסופר היהודי־צרפתי אנדרה שוורץ־בארט בספר "מולאטית ושמה בדידות", שהתפרסם ב-1972 ותורגם כעת לעברית. הספר עוסק באחד מהסיפורים המיתיים המרכזים של העבדות ביבשת אמריקה, והמחבר השתמש בדמיונו ובהיכרותו הקרובה את תרבותו של האי גואדלופ שבאיים האנטיליים, בזכות אשתו השחורה שנולדה וגדלה בו.
"מולאטית ושמה בדידות": אשה אחת עומדת במרי